אתמול היה די דפוק. קבעתי לצאת עם נעמישקה, רק היא ואני "כמו פעם, בימים הטובים". לא שהיה טוב כל כך בימים הטובים. לנעמישקה יש נטייה לזכור באופן חיובי מדי את העבר המחורבן, ואני די בטוחה שעוד שנה מהיום היא תדבר על היום כעל "הימים הטובים". אבל אתמול, אתמול באמת הייתה אחת היציאות המעפנות אי פעם.

נתחיל בזה שיצאתי לבלות למרות שיש לי המון שיעורי בית, מה שגרם לי רגשות אשם כבדים. אבל לא יתכן שאשב בבית ביום שישי בלילה, נכון? אני הרי יותר מדי מגניבה בשביל זה. אמרתי לעצמי, ומצאתי את עצמי יושבת לבד, על בר באלנבי במשך חצי שעה.
הגעתי בדיוק בזמן. נעמישקה אמרה "כן, הגענו לתל אביב, אנחנו רק מחפשים חניה, עוד דקה אצלך". ואז ישבתי חצי שעה בבר, וחיכיתי. זאת הייתה חווייה כל כך ביזארית. הייתי בבית מרזח, במקום שנועד לקיום אינטראקציות חברתיות, והייתי לבד. בהתחלה התלהבתי מהרעיון הזה, כל כך יוצא דופן. חשבתי כמה שזה שונה ממה שהרגלתי את עצמי, להיות או במרכז, או בשוליים מתוך בחירה. כי לפעמים בא לי לשבת ולעבוד על הלפטופ, או לצלם, או לרקוד עם עצמי. אבל הפעם זו הייתה בדידות אורגנית שאין לי לאן לברוח ממנה.
חשבתי איזה מצחיק יהיה אם פתאום יכבו את המוזיקה בבר וידליקו אורות פלורסנט, איך כולם יעקמו את האפים. חשבתי על המסיבה שלי שתהיה בשבוע הבא, שבה לא תהיה לי דקה של הפוגה מקהילת החברים שאני אוהבת, שזה בדיוק המצב ההפוך.
נעמישקה הגיעה אחרי שכבר כל יושבי הבר הספיקו להסתכל עליי ברחמים, והלכנו לעשות סיבוב בארים מתוך כוונה למצוא מקום לשבת בו.

הפאב הראשון נראה כמו אסיפת כיתה של יב' 9. בפאב השני לא היה מקום. בפאב השלישי נעמישקה שברה את הוילון שבכניסה לשירותים, אז ברחנו בבושה. לפאב השלישי אנחנו לא נכנסות מאז שאחד מעובדי המקום שנעמישקה התיידדה איתו ניסה למשש אותה בלי רשות. לפאב הרביעי אנחנו לא נכנסות מאז שאחד מעובדי המקום שהתיידדתי איתו ניסה לנשק אותי בלי רשות. הפאב החמישי היה מסריח. וכשאני אומרת מסריח, אני מתכוונת לריח ממש ממש רע, כאילו משהו מת שם.
בסוף קנינו סושי ואדממה בג'פניקה, בירה בקיוסק, ובילינו במכבסה ציבורית.