לפני שנה בדיוק התחלתי את המסע היצירתי והמפרך לתוך מרתפי תודעתי באמצעות המצלמה של מחוברות. צפיתם, נהניתם (או שמא סבלתם), ובכל מקרה זכתה התוכנית להצלחה ולהערכה. כעת מלוהקות חמש מחוברות חדשות לעונה השנייה. לכבוד האודישנים, אני מביאה לכם את התשובות לשאלות שאני מקבלת כל הזמן.

איך זה להיות ב"מחוברות"?

זה אדיר, מלהיב, מתגמל, מחשל, מעורר השראה, והרבה יותר קשה ממה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. המחוברת צריכה בו זמנית גם לכוון פריים, לוודא שהאיזור שקט ומואר, וגם ללחוץ החוצה את המוגלה מהמורסות הכי כואבות שלה.
עברת מסע נפשי? השתנית? הפכת לאדם חדש? תתכונני לשיחת טלפון מההפקה, שתורה עלייך לצלם צילומי השלמה של סצינה שהתרחשה בחייך לפני שלושה חודשים עם אנשים שאת לא בקשר איתם יותר.

לא מפריע לך להיחשף ככה?

לא. אתם הכי מכירים אותי וקוראים אותי מחטטת בתוך עצמי בשש השנים האחרונות. אני דפוקה, מנוסה בזה, ואוהבת את זה.
כמובן שלא הייתי מוכנה לחשוף את עצמי מול המצלמה באותה מידה מול כל הפקה. הפורמט של מחוברות והאנשים המעורבים בו, נסכו בי בטחון ואמונה כי יתייחסו לחומר המצולם שלי בכבוד, ולא יוציאו אותי בזויה ומגוחכת, אלא מעוררת הזדהות.

מה היה הכי קשה?

לצלם את הקישקעס שלי ולתת אותם לגורם חיצוני. בידיעה ברורה שהם עומדים למבחן ולביקורת, ובלי לדעת מה הולכים לבשל מהקישקעס האלה.
לפלוט את נפשי על פילם? זורם. להיות משודרת במערומיי על מרקעי ישראל? בקטנה. לקבל על הראש כי מה שנתתי לא טוב מספיק? זאת כאפה. לראות את חומר הגלם האישי, הפרטי שצילמתי עובר טרנספורמציה בידיים זרות? אסון.

מזהים אותך ברחוב הרבה?

מזהים, אומרים מדי פעם "אהבתי אותך במחוברות", אבל זה לא כאילו שאני צריכה להתחבא כדי שלא ירדפו אחריי. כולה השתתפתי בדוקו דרמה נוגעת ללב, לא בפסטיגל.
מאז סאגת אלכסנדרה סולימסקי, חצי מהאנשים הזרים שפונים אליי אומרים לי בכלל "יו, זאת את מהיוטיוב!"
הכי מצחיק: אנשים שאין להם מושג מי אני ומאיפה אני נראית להם מוכרת: "יו! זאת את מהזה!". הניאדרטלים השיכורים בימי חמישי בלילה בשדרות רוטשילד מסתפקים בהערות בנות הברה אחת, כמו "אֶ!"

איך אמא שלך הגיבה להשתתפות בתוכנית?

למען האמת, במהלך הצילומים אמא שלי לא קלטה שיש צילומים. אפילו שהסברתי לה: "אמא, אני עכשיו מצלמת אותך לטלוויזיה" והסתובבתי עם מצלמת וידאו מהבהבת ומצפצפת, היא בחרה להתעלם מהעובדות והייתה אותנטית עד כמה שמצולם יכול להיות אותנטי. מאוחר יותר, כשהתוכנית עמדה לפני שידור, אמא סרבה לחתום על טופס ריליס (כתוב בו: אני מוכן להשתתף בסדרה ולא אתבע את ההפקה).
היא אמרה: "מה זה?! את רוצה להגיד לי שיבואו לצלם אותי?! אני לא מוכנה לזה!"
"לא, אני כבר צילמתי אותך" ניסיתי להסביר ללא הצלחה.

כשהתוכנית עלתה לשידור, אמא צפתה בה באדיקות ובהנאה, והייתה גאה בי. מדי פעם אפילו התקשרה להגיד שהיה פרק מרגש שמצא חן בעיניה במיוחד, או שזיהו אותה ברחוב.

איפה אפשר לראות את כל הפרקים?

לאחרונה עלו כל פרקי העונה הראשונה של "מחוברות" לצפייה חופשית ב-Ynet. הצופים טוענים כי זו דרך מצוינת להעביר את הזמן כשמצוננים וכלואים בבית.

תהיה עוד עונה?

כן, כעת נערכים מיונים. בנוסף, עומלים יוצרי הסדרה גם על "מחוברים", גרסה גברית.

איך אני יכולה להיות מחוברת?

ב-Ynet מזמינים אתכן לצלם את עצמכן ולשלוח להם למיונים. עוד לא ברור לאן לשלוח ומי יקבל את זה, אבל שווה להתחיל לצלם.
מה הם רוצים לראות? בשתי מילים (שחזרו הכי הרבה במהלך ההפקה): כנות ואומץ. זה הסלוגן, המניע, והייחוד של מחוברות.
יש לכם שאלות נוספות, פרטניות יותר או פחות? אתם מוזמנים לשאול בתגובות או אותי באופן פרטי.