אני יודעת. חלק מהתדמית שלי זה "בהמה". קיבולת הבשר שלי אמורה להוות מופת לכל נשות העולם. איזה נשות, לכל הגברים. ואכן, אורח החיים שלי עד עכשיו היה כזה: לאכול מה שבא לי, מתי שבא לי, וממש הרבה ממנו, ולהיות יחסית רזה. אבל הרי זה לא יכול לעבוד לנצח, השיטה הזאת. לא כשיש לי את הגנטיקה של אמא ואבא שלי, השמנגוצים.
לא מזמן יצא המרצע משקו האטום. הגבר שלי אחז אותי ברכות, ואמר לי: "השמנו".

זו לא הייתה פעם ראשונה שהוא מתלונן על הגוף שלו, אך עבורי היה זה חידוש. לרגע לא חששתי שמשהו עם הגוף שלי אינו כשורה. אבל מצד שני – אני לא רואה את עצמי מהצד, ולא שקלתי את עצמי שנים. כמובן שנורא נעלבתי ומאז אני מרגישה ממש רע עם עצמי, במיוחד כשהוא מלטף אותי בשקי האוכף הרכים שלי.
הגבר ניסה להתגונן "אבל מה, את מעדיפה שאני אהיה נחמד אלייך ולא אהיה כנה? אם את רוצה זה מה שאעשה, ובכלל אני אפחד מעכשיו להגיד לך את האמת".
הבהרתי שהדבר האחרון שמעניין אותי כעת, כשהדימוי העצמי שלי מרוסק לרסיסים, זה סוגיות אתיות בנושא "אמת ושקר", והמשכתי להלקות את ירכיי הטובעניות. "לא לא, אל תתחרט על מה שעשית, טוב שאמרת לי מה שאתה חושב עליי, שהערת אותי מהאשליות שאני עדיין נראית טוב."
הגבר הכה את ראשו בתנועת ייאוש.

מאז, הפסקתי אחת ולתמיד להיות בהמה. אפילו את הסטייק של יום העצמאות אכלתי בלי פיתה. לא, ברצינות – החלתי על עצמי סוג של משטר קפדני. אלא מה – שום דיאטה לא תגרום לי לוותר על הסטייקים שרוי חילק ביום העצמאות. ווואו. הם היו מעולים.
אבהיר: אני רזה וחתיכה. איני מרגישה רע עם איך שהגוף שלי נראה, ואני לא חושבת שנשים צריכות להרגיש רע עם גוף בגודל שלי, וגם לא עם גוף בגודל של 10 קילו יותר משלי. זה הכל תלוי באיך שהרקמות יושבות על העצמות. ואצלי, איך לומר, זה הכל תלוי.
לא הכל תלוי. אני מגזימה לשם משחק המילים המטריף. אבל כן – נדמה כי זרועותיי מתחילות לפתח כנפיים, וכשאני מנופפת למישהו לשלום בכף ידי – תבנית גלית מופלאה מתפשטת במעבה הדלדלת שלי. ואתם מתבקשים לסתום לי את הפה עם בטון לפני שאתחיל ללהג על המראה של התחת שלי.
אבל איך שאני נראית עכשיו זה לא החלק הגרוע באמת.
החלק הגרוע באמת, זה איך שאני אראה עוד 10, 20 או 30 שנה מעכשיו. ואם אמשיך בדרכיי החזיריות, אהפוך במקרה הטוב לאמא שלי, ובמקרה הגרוע – למשהו שאמא שלי מצביעה עליו וצוחקת "שמנה, שמנה".
אמא שלי, לשם הידע הכללי, היא מין רובוט שמתוכנת לצעוק בבהלה "רזית! רזית! תאכלי משהו! תאכלי משהו!" – בלי כל קשר למשקל או למידה של האובייקט העומד לפניו.
לפיכך, ערכתי שינוי חד באורח חיי. זה מחזיק מעמד כבר איזה שבוע, וזה לא מרגיש רע כל כך, למען האמת.

פרק 1: דיאטה

לא צריך תזונאי קליני כדי להבין שמשהו היה לא בסדר עם התזונה שלי. התפריט שלי הורכב מקינדר בואנו, אומלטים עם גבינה צהובה ונקניק בתוך לחמניה, ועצמים בלתי מזוהים שצפים בתוך שמנת.

אבל למעשה, אין לי שום בעיה עם מה שאתם קוראים לו "דיאטה".
המזון שאני אוכלת מתחלק לשלושה סוגים.
אחד: המזון שאני אוכלת כדי ליהנות ממנו. נאכל לעיתים רחוקות יחסית – פעם בשבוע או פחות. כולל ארוחות משפחתיות (של כל משפחה שאינה המשפחה שלי), מסעדות, ואת הסטייקים של רוי.
השני: מזון שאני אוכלת כדי לשרוד, באופן יומיומי, על מנת לא להיות רעבה.
השלישי: מזון שאני אוכלת סתם, כי הוא נמצא.

לפיכך, החלטתי לעשות שינוי באופן בו אני אוכלת את שלושת סוגי המזון הנ"ל.
על השלישי – לוותר לחלוטין. אוקיי, אז התרגלתי לאכול ביסקוויטים עם הקפה בבוקר, ויש מלא ביסקוויטים בבית, אז אני פשוט דוחפת אותם לתוך הקפה ואז לתוך הגוף שלי, אפילו שאיני חשה אף שמץ של רעב. טעות. מעתה והלאה: חסל סדר חטיפים וממתקים שאני אוכלת רק כי הם בנמצא. גם ככה איני נהנית מהם. לא בקטע של במבה ואחיו. לא אוהבת את השוקולדים הנפוצים בארצנו. סתם גושים שמנפחים לך את רקמות השומן בלי לספק את החווייה העילאית ששוקולד טוב באמת מספק. ואם ממש בא לי לנשנש לשם הנשנוש – יש במקרר גזר חתוך בתוך קערת מים.
טיפ: גזר הופך להיות טעים יותר אחרי שמכניסים אותו למים.

בארוחות חגיגיות – אני אהנה מהאוכל ויהי מה. אף אחד לא ימנע ממני לאכול טעים באירועים מיוחדים! במיוחד לא כזה חינם! אבל, לאכול טעים – אין זה משמעו לאכול עד שהבטן נקרעת מבפנים ואי אפשר לזוז יותר. מה שהייתי עושה בכל הזדמנות. לא עוד.

וביום-יום: במקום לחמניות מרוחות בשומן, עברתי לאכול ירקות. אין לי שום בעיה עם ירקות. אין לי בעיה כמעט עם שום סוג של אוכל. באמת, אחרי המטבח של אמא שלי, אי אפשר לצאת לעולם עם סטנדרטים קולינריים. קישואים בגריל או טבעות בצל מטוגנות? שניהם ממלאים לי את הבטן ואת מצב הרוח באותה מידה. פשוט קישואים זה לא משהו שהגבר הבררן שלי מוכן לאכול,אז אני נגררת לאכילת טבעות בצל. בורקס או ירקות חתוכים עם מלח? שניהם יספקו לי אותה מידה של הנאה ואותה מידה של שובע. פשוט ירקות חתוכים זה לא משהו שמוכרים אצלנו בקפיטריה בשנקר.

תיקון: דווקא כן מוכרים אותם. נותנים לך להרכיב סלט ממבחר רחב למדי של ירקות. כשהייתי קונה שם סלט, הייתי מטביעה את הירקות המסכנים בכל כך הרבה רוטב, שעדיף כבר לאכול שיפוד של שומן אווז.

פרק 2: פעילות גופנית

עכשיו זו בעיה. התעמלות זה הדבר הכי מביך בעולם. וזה יוצא מפה של בחורה שאחד מהתחביבים שלה זה ללכת עם תחתונים על הראש, כן?

שונאת ספורט! כל המפגשים שלי עם ספורט היו איומים. שיעורי ספורט בבית הספר היסודי הותירו אותי בודדה ודחויה. שיעורי ספורט בתיכון הרגיזו אותי – למה מי זה מערכת החינוך? לא מספיק שהם מכתיבים לי איך להשתמש במוח שלי, הם עוד מתכוונים להגיד לי מה לעשות עם הגוף שלי? זיבי. בצבא – חברתי הנאמנה מ' ניגשה למבחני בר-אור במקומי (מבחני כושר), אמרה שקוראים לה אליזרין, והוציאה לי תוצאות לא רעות. תודה רבה מ'!

שריפת הקלוריות היחידה שלי במשך השנים האחרונות נבעה אך ורק מפעילות מוחית. כפרה על המוח שלי! עשה עבודה טובה.

ונמשיך בעניין המבוכה. כל האנשים האלה שעושים פעילות גופנית. הם לובשים את הבגדים הנכונים – בין אם אלה בלויי סחבות נונשלנטיים, ובין אם אלה טייצים מגונדרים שקנו במחיר מופקע. לכולם יש את הנעליים הנכונות. לי – אין. כל הבגדים שלי נראים כמו משהו שבארבי הייתה לובשת למסיבת ברביקיו בפרברי אל איי. אנשים שרצים בפארק עושים את התנועות הנכונות, נושמים נכון, ונראים נורא בטוחים בעצמם. או להיפך – ממש מגוחכים.

אני לבטח משתייכת לקטגוריית הממש מגוחכים. הרי איני יודעת לעשות שום דבר נכון. וכשיצאתי להשתמש בפארק העצום הפרוש ליד ביתי, החלק הקשה לא היה ללכת למרחקים, או לרוץ מהר, או לקפל את עצמי על המתקנים הצבעוניים המצחיקים שפזורים בפארק להנאת הקשישים והילדים הדוסים. החלק הקשה הוא לא ההתעמלות. החלק הקשה הוא התעלמות: התעלמות מאנשים שעשויים להסתכל עליי ולחשוב לעצמם "פחח, איזה חובבנית מפגרת, עם איזה נעליים היא רצה, אלה בכלל לא נעליים לריצה" או "נו באמת, בכלל לא ככה משתמשים במכשיר הזה".

ובכל זאת, כבר שבוע אני מקדישה לפחות חצי שעה ביום למשהו שאינו רביצה על התחת. אני כה גאה בעצמי – זה הכי הרבה התמדה שהשקעתי אי פעם בפעילות כה שנואה עליי!

מעניין אותי כמה זמן עוד אחזיק מעמד באורח החיים החדש הזה. זרקו הימור.

הערה: ארתור שיושב לידי בכיתה טוען כי יתפגר לפני תום הסמסטר ומבקש ממני לכתוב עליו משהו נחמד. לזכותו יאמר: הוא לא מריח רע כפי שהייתם מצפים ממנו, בתור מאבטח רוסי. כל הכבוד ארתור.