1. איך עושים את זה

בשנה האחרונה, ואני מתכוונת – בשנת הלימודים האחרונה, קרה לי דבר נפלא. שער שהיה סגור לפני, שלא ממש התעניינתי מה מסתתר מאחוריו, נפער לרווחה. מה הדבר, שואלים אתם. ובכן, הדבר הינו מדיה, לא חדשה במיוחד. כבר איזה 100 שנה בכותרות. אני מתכוונת לוידאו.

בעבר, וידאו עבורי היה קסם. בין אם זה סרט שראיתי בקולנוע. בהיתי בעיני עגל חלולות. התרחש משהו על המסך. לעיתים זה ריגש. לעיתים לא. לא ידעתי למה ולא עניין אותי לדעת. יש אנשי מקצוע שעושים מה שהם עושים, הם ימשיכו לעשות את זה, ואני אסתכל בפאסיביות.

גם כשהצטלמתי לוידאו, המעורבות שלי נגמרה מהר מאוד. באתי, שוטטתי עם מיקרופון, הצקתי לאנשים, השתטיתי ונהניתי. חומרי הגלם הושארו בבטחה בידיהם של המומחים. הם עשו את ההוקוס פוקוס שלהם, וכעבור יומיים-שלושה סרטון בכיכובי הוצג לראווה על גבי במת האינטרנט. שישו ושמחו. לא פעם צפיתי ונרתעתי: הקטעים המצחיקים והמוצלחים יותר נותרו בחוץ. אבל לא אמרתי מילה. האם אני יכולה לעשות את זה טוב יותר? לא ולא, איני יודעת אפילו איך עושים את זה רע יותר.

וכך נותרתי לי בבורותי הנוחה, לא מתעניינת בכלל בכיוון הזה יותר מאשר בהנפת משקולות או בתורה שבעל פה.

למרבה המזל, המסלול שבחרתי, מסלול האינטראקטיב של עיצוב גרפי בשנקר, הפגיש אותי בשנה השלישית ללימודיי עם התחום הזה. פתאום! קורס עריכת וידאו. פתאום! קורס אנימציה. פתאום! קורס בקולנוע אוונגארד שבחרתי כי זה היה הדבר היחיד שהסתדר לי עם המערכת. שלושתם ממש לא הכרחיים כדי להיות מעצב טוב. אבל אם היינו לומדים בשנקר רק קורסים שקשורים ישירות לעיצוב, הלימודים היו נגמרים תוך שנתיים ואי אפשר היה לסחוט מאיתנו כסף על 4 שנות לימוד. איני מתלוננת! דווקא הקורסים שלא קשורים ישירות לעיצוב, הם אלה שנהניתי והצלחתי בהם יותר. רישום, צילום, תולדות האמנות. לא הכרחי, אבל מעניין ופותח לך את הראש.
ואיך הראש שלי נפתח! מחשיבה דו-ממדית, של תמונה הניצבת בודדה ואילמת, נכנס לתפיסתי ממד חדש: זמן. בעזרת שני קורסים פשוטים ובסיסיים, קיבלתי את המיומנות לגרום לתמונה הסטטית הזאת לזוז. נדהמתי: זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי: הכלים המסתוריים התגלו להיות קלים לשימוש. קיבלתי את הדחיפה שהייתי צריכה בשביל לרכב על האופניים האלה, ומאז אי אפשר לעצור אותי מלדווש.

2. מה עושים עם זה

מרגע ההיכרות עם חבריי הטכניים החדשים ועד עכשיו, מה שאני עוברת הוא סדנה מזורזת ללכידת וידאו. או ליתר דיוק – ללכידת החיים שלי בוידאו.
במסגרת הכשרון החשוב שלי, להיות במקום הנכון בזמן הנכון, נתקלתי בהזדמנות האדירה ביותר שאדם כמוני יכול היה לקבל. "תביאו לי משהו עם בלוגים" אמר מישהו במעלה ההיררכיה הטלוויזיוניות. המשימה עברה לשניים מהיוצרים המוערכים, המוכשרים והאמיצים שנראו בארצנו, רם לנדס המפיק, ודורון צברי הבמאי. מכיוון ש"זרוב" הוא אחד הכינויים הראשונים שקופצים בראש שמדברים על בלוגריות, הם הגיעו אליי, לא יודעת איך בדיוק. וכך, מצאתי את עצמי, ברת מזל, מוכנה ומזומנה לגשת לסדנת הוידאו האינטנסיבית ביותר שחובבנית כמוני הייתה יכולה לקבל. סדנת וידאו שמשודרת ישירות למקלטי הטלוויזיה שלכם. סדנה שתציג לכם אותי, את אורח חיי, הצצה פרוורטית ממש לרגעים הקטנים והגדולים שעברתי בחצי השנה האחרונה.

בתור התחלה, קיבלתי:
1. מצלמת וידאו
2. הוראות: לצלם איתה שעה ביום
כמובן שלא צילמתי איתה בדיוק שעה ביום. היו ימים שלא צילמתי בכלל. היו ימים שגילגלתי חמש קלטות במצלמה הקטנה, עד שהתעייפה ונשברה. וכך כל חבריי ומכריי ראו אותי, עם מצלמה דבוקה ליד ימין: אוספת את הזוויות ששווה לתעד אותי מהן. רודפת אחרי האמת שלי בעדשת המצלמה. זה היה אתגר. אתם מכירים אותי, מצופה בשכבה עבה של פוזה. היה צריך לקלף ולחפור. אחרי הקילוף והחפירה, הבנתי שהפוזה היא חלק בלתי נפרד מהאמת שלי. אמת אדירה, אופורית ורהבתנית, אמת פתאטית שגרתית ועגמומית. פוזה הוא רק כיוון אחד של מה שהבאתי מהעולם שלי. והבאתי את כל העולם שלי. הקלטתי על עשרות הקלטות האלה כל מה שמרכיב אותי. לא פסחתי על אף תכונה, הרגל, חולשה. שלי ושל הסובבים.
בהתחלה הלך לי רע. מה זה בהתחלה – את כל 50 הקלטות הראשונות שהבאתי דורון קטל בזעם. כנראה בצדק. חוץ מזה שהקפדתי לצלם רע, ולעשות את זה במקומות רועשים וחשוכים, טען כי פשוט אין שם אמת. ברור שהיא הייתה שם, מסתתרת מאחורי מסכת-דמות מקובעת שאני מקפידה ללבוש על עצמי.
חלק מהתהליך שעברתי במהלך הצילומים, הוא להכיר טוב יותר את הדמות הזאת. לאהוב אותה, לשנוא אותה, לקפל ולהחביא בארון, לשלוט בה, להתנכר אליה. בסוף החלטתי להשאיר אותה, והיא משמשת אותי נאמנה עכשיו בתקופת היחצנות.

דרך מצלמת הוידאו השותקת והמקבלת, עברתי תהליכים של היכרות עם עצמי שאף איש מקצוע לא היה סוחט ממני. נוכחות תמידית של מצלמת וידאו בחיים גורמת לך תמיד להיות מודע: מה גלוי? מה חבוי? מה קיים שם בכלל? מה פשר ההתנהגות הזאת? אני לא יודעת אם הולכים לשדר את הגילויים האלה, אבל אני יודעת שאני לוקחת אותם איתי.

שואלים אותי עכשיו למה עשיתי את זה, איך הייתי מוכנה לעשות את זה. והתשובה היא – עשיתי את זה כי זה הדבר הכי עצום שהייתי יכולה לעשות. זה מה שהבנתי ביום בו הציעו לי את זה, זה מה שלא הפסקתי להאמין בו ברגעים הקשים של הפרויקט הזה. ההזדמנות להשתתף בו הייתה מתנה עבורי. ואני ממשיכה את השרשרת ומעבירה גם לכם מתנה: את החיים שלי, ארוזים כסדרה מהוקצעת, ערוכה היטב. בואו, תסתכלו, תיהנו, תבינו משהו עליי, ודרכי תבינו משהו על עצמכם. אין לכם סיבה להרגיש כמו מציצנים. אני לא מסתירה כלום – אין לי במה להתבייש. אני חיה חיים שאין מה להתבייש בהם, גם כשאני בפסגה וגם כשאני בשפל. כי גם כשאני רפש, אני רפש אנושי.

לכבוד הוא לי להשתתף בסדרה הזאת, לצד ארבעת הנשים המדהימות שנתנו לה יותר ממני כי יש להן פשוט יותר מה לתת. לכבוד הוא לי לעבוד עם האנשים העוצמתיים שעושים אותה. גם כשהדרך קשה, גם כשהתוצר הסופי לא לגמרי לרוחי, אני מאושרת ומלאת השראה מעצם הרעיון שהיצירה הבוסרית שלי זוכה לכזה מעמד ולכזה טיפול.
הבשורה הכי טובה שקיבלתי בזמן האחרון, הייתה שמצלמת הוידאו שקיבלתי לשם הפרוייקט נשארת אצלי. התאהבתי בוידאו, ואני צמאה ללמוד, להתנסות וליצור במדיום הזה.

היום ישודר בהוט 3 הפרק הראשון בהשתתפותי, וכבר אפשר לצפות בו ב-Ynet