לפני כמה חודשים יצאתי להצטלם לאחד הסטים המופרעים והמושקעים ביותר שאי פעם הצטלמתי בהם. זהו הפתיח של "מחוברות", אשר צולם באחד הביתנים בגני התערוכה. צוות עצום של עמל כדי להרים סט ורוד וסוריאליסטי שיהלום את הופעתי. חמישה אנשים בו זמנית כרכרו סביבי והעמיסו עליי הלבשה ואיפור ושיער, כדי שאיראה הכי יוצאת דופן שאפשר להיראות.

וככה זה נראה מאחורי הקלעים:

תודה לדור גרבש שצילם את מרבית התמונות במצלמה הקטנה והדפוקה שלי.
והנה הזכרונות שנחרטו בי מאותו ערב.

המניקור

הנה הסוד הקטן והמטונף שלי. ביום שלפני צילומי הפתיח, שלחו אותי במיוחד, במונית, בשבת, לעבור מניקור מקצועי, לראשונה בחיי. זה היה סוג של הישג. המניקוריסטית הייתה מקסימה, התלהבה מהלהיט שלי "מסיבה-בה-בה", ועשתה עבודה מעולה בלתת לציפורניים שלי צורה. אחרי זה משחה אותם בלק ורוד, קצת פלורסנטי מדי, אבל מדליק.
נהג המונית בא לאסוף אותי משם בדרך חזרה. ותיכף כשהתיישבתי והתחלתי לנסוע – קלטתי את הזוועה: בהיסח הדעת הצלחתי למחות את הלק הלח משתי ציפורניים מרכזיות בכף יד ימין!
במקום להיכנס לפאניקה, התגנבתי בשקט לשידת התמרוקים שלי, את הלק שהונח על ציפורניי בקפידה ומקצועיות הסרתי, ומרחתי במקומו לק חדש וזול, בגוון פחות פלורסנטי של ורוד זוהר. לא גיליתי לאף אחד. אנשי ההלבשה באחורי הקלעים בחנו את ציפורניי והינהנו בנחת.

העגילים

מתרוממי הסט פרצו בשאגות צחוק בשפה שלא הבנתי: אוחצ'ית מדוברת. "קחי את העגילים האלה ושימי אותם", פקד עליי מארק המלביש כשהוא משחיל עליהם גדילים של וילון מארמון פרסי, ותיכף המשיך להתגלגל מצחוק.
אז הסרתי את הגדילים המגוחכים מן העגילים ודחפתי אותם לאוזניים.
פניו של מארק התקדרו בין רגע והחיוך נמחה מפניו. "מה את עושה?!"
"אבל… הייתי בטוחה שאתה מתבדח…"
"הרסת הכל! תחזירי את הגדילים תיכף ומיד, בדיוק למקום שהם היו בו! נראה לך אני סתם עושה דברים?! שלושים שניות מעכשיו אני רואה אותך עם העגילים כמו שהתכוונתי שתהיי! קדימה!"

המגפיים

מארק, כפרה עליו, הקים עבורי את הנעליים האידאליות. הוא קנה זוג נעליים לבנות במיוחד בשבילי בתחנה המרכזית, וצבע אותן עם ספריי ורוד עד שהפכו להיות מה שהן.
לבשתי אותן, והן היו בלתי נוחות בעליל, במיוחד כשהגיעו יחד עם המחוך שעיצב, שמנע ממני לבצע את רוב התנועות שבני אדם צריכים לבצע כדי לשרוד.
ובתלבושת המרהיבה והמגושמת הזאת, שלחו אותי לעמוד על מיטת ויניל ורודה ורכה. שמכוסה בשברי זכוכית. ואז עוד אמרו לי "תרקדי".
זה נס שנשארתי בריאה ושלמה אחרי הסט הזה.

השיער

מה עשו לשיער שלי? ראשית, חיברו אליו כמות נאה של תוספות ורודות, בלונדיניות, ואחרות. שנית, גיהצו הכל ביחד ליצירת האפקט הגלי.
כל כך התהלבתי מהשיער הזה, שהתעקשתי להסתובב איתו גם אחרי הצילומים. למחרת הוא נראה עדיין טוב. יום אחרי זה, כבר פחות. ואחרי ארבעה ימים נראיתי כמו הומלסית שפגע בה ברק כשישנה על ספסל ברחוב, ואנשים שאלו בדאגה "מה קרה לשיער שלך?!". או אז הבנתי שזה הזמן לחפוף.

הדמעות

דמעתי הרבה במהלך הסט הזה. לא פשוט להדביק כזאת כמות גדולה של ריסים מלאכותיים על כזאת כמות קטנה של עפעפיים. הכימיקלים שחמקו לתוך עיניי במהלך האיפור יכלו בנקל להרוג כמה שפני נסיונות, ואפילו ג'ירף.
וכשחשבתי שזה נגמר, אמרו: "ועכשיו נצלם את הסצינה שיורדת לך דמעה מהעין!"
והמאפר התחיל לערבב מרקחת מטיפות עיניים ואבקה שחורה – כדי להזליף לעיניים הקטנות והמסכנות שלי.
הו לא!!! נבהלתי, אני אבכה! אני מבטיחה! רק אל תשפכו את זה לתוכי!
בסוף קיבלתי את זה כמו גיבורה: תראו כמה דמעתי. האין לבכם נחמץ בקרבכם?

השיפודל

במיוחד לכבודי הוזמן לאולפן פודל ורוד ענקי מבלונים! ובאחת הסצינות שלא נכנסה לפתיח, רצתי וניקבתי את כל הפודל המדליק הזה עם סיכה! זה היה כיף.

וזאת הגרסה לא הכי עדכנית של הפתיח:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=lHjb3kVe4Uw[/youtube]
למרבה המזל, נעשתה החלטה נבונה להחליף את שיר הנושא במשהו מעפן פחות. עוד אין לי מושג איך זה יראה – אני מניחה שזאת הולכת להיות הפתעה לכולנו.