החלק המסתכל והמרגיע ביותר בלחזור מהחופשה שלי בתאילנד (וקצת לאוס), היה לגלות שהכל פה נשאר אותו דבר.
אותם רחובות חפורים-למחצה. אותם פאבים ומועדונים עם אותם ברמנים. אותה סקאלת צבעים אפרפרה.
הייתי אומרת שזה כמו לחזור הביתה, אבל זה יהיה שקר. אין לי שום התעקשות מיוחדת על המשמעות של המושג "בית". אני ארגיש כאילו חזרתי הביתה בפעם הבאה שאגיע לבנגקוק, צ'אנג מאי, פאי, או לחוף המוזהב של האד יואן. אותה תחושה נוסטלגית של חזרה הביתה תציף אותי אם אזכה להניח רגל בכל אחד מ-16 החדרים והבקתות שלנתי בהן.

תאילנד מדהימה, לאוס לא מדהימה, אבל מה שהכי הלהיב אותי – הוא עצם החופשה. ההימצאות במקום רחוק ומנותק. בלי כל המגדלים שבניתי סביבי של עבודה ולימודים וחברים ומרדף אחרי הצלחה ותדמית. בלי התקשורת שאני ניזונה ממנה. למשך חודש אחד הייתי פרט קטן מני רבים. חוץ מהאיזורים שורצי הישראלים, שם זיהו אותי מהטלוויזיה יותר ממה שמזהים אותי בתל אביב, הייתי סתם תיירת שלא יודעת אנגלית טוב כל כך. לא מגה-בלוגרית אימתנית, לא מותג, אלא רק נערה צעירה שכותבת את הגיגיה במחברת. הדבר היחיד שעניין את החברים מכל קצות העולם שהכרתי – הוא מה שאני. איך שאני מתנהגת ונראית ומה שאני מדברת עליו. כמו שצריך להיות, כמו ששכחתי, או בכלל לא ידעתי מעולם. הרגשתי קצת כמו אוטיסט שנזרק למים העמוקים של התקשורת הבינאישית. היה לי לאתגר ולעונג גדול לשחות שם, אבל אני מרגישה שלא הספיק לי. שיש עוד כל כך הרבה אנשים שלא הכרתי, שחודש לא מספיק.

אחרי שהתרגלתי לחיות צמוד לגבר היציב והשקול הידוע בכינוי תומסו, למשך חודש אחד עברתי למערכת יחסים אינטנסיבית עם אשה צעירה, פרועה ולא צפויה, הקרויה נעמישקה. אין אדם שהיה מתאים יותר לטיול הזה מאשר היא. בחסותה חוויתי רגעים רבים של שעשוע, ספונטניות, שופינג ומסיבות שבחיים לא הייתי יכולה לחוות עם הגבר שלי, לדוגמה. מצד שני, ברגעים הקשים יותר, הייתי צריכה לחוות על בשרי כל מיני התנסויות כמו פשרה, סבלנות, ואיפוק. לא תמיד עמדתי בזה. פעם החטפתי לה כאפה וצעקתי "שלא תעשי את זה יותר בחיים" – לא אגיד לכם על מה. גם לנעמישקה לא היה קל איתי. עם הסגירות, הקרירות, עם הרצון לקום כמה שיותר מוקדם ולהספיק כמה שיותר. למרבה המזל, אף אחת מאיתנו לא הייתה בעניין של לכונן מריבת ענק.

היה חשוב עבורי לדעת שאני יכולה להסתדר בארץ זרה בלי משענות כמו הגבר שלי או אמא שלי. לא ממש הייתי לבד, אבל אין לי ספק שגם לבד הייתי עוברת את זה בשלום. הטיול הזה היה עבורי טבילת אש אחרונה בעולם המבוגרים. אחרי לגור לבד, לממן את עצמי, לשלם חוב אסטרונומי לביטוח לאומי, הגיעה המשוכה הזאת, שנראתה מאוד גבוהה מהצד השני שלה. מה? אני? מסוגלת לחדש דרכון? לקנות כרטיס טיסה? להשיג ויזה? לשים בהולד את השגרה הלא-שגרתית שלי, ופשוט לטוס? אז זהו, זה נראה הרבה יותר קשה ממה שזה היה באמת. נכון, דברים השתבשו. והייתי בטוחה שהם ימשיכו להשתבש עד השנייה שבה המראנו. שמישהו יתפוס אותי ביד, יקח אותי החוצה מהמטוס ויגיד לי – שכחת למלא טופס! את נשארת בארץ! לנצח! אבל לא. נסעתי, ושרדתי באופן עצמאי בארץ נוכריה. עכשיו כשהוכחתי לעצמי שזה אפשרי, אין לי ספק שהטיול הזה לא יהיה אחרון. אני אוהבת את ארץ ישראל, ומתכוונת לחיות בה את חיי הבוגרים, אבל הטיול הזה הראה לי שאני לא מוכרחה לעשות את זה. שאם רק ארצה, אני יכולה לקום ולעזוב, ואני אסתדר.

כן, יש לי טקסטים על הטיול, המון. ונדמה כאילו כל כוחות היקום מתנגדים לכך שאפרסם אותם פה. אני אתגעגע לזה. לתאילנד. לשפע שהיא פורשת בפנייך בטבע, בארכיטקטורה, בבני האדם ובמרכזי הקניות. לאתגרים מורטי עצבים ולחופים קסומים. לשעות עם נעמישקה. ללהתעורר לפני 7 בבוקר כי חבל להחמיץ את הזריחה, ולא כי אמא חושבת שזאת שעה טובה להתקשר.
אבל כמובן שגם את השגרה הלא שגרתית שלי אני מעריצה, ומאושרת להידחף אליה בחזרה.