ביום חמישי התגנדרתי יותר זמן ממה שלקח לי לארוז תיק לחופשה של חודש. ואז לקחתי את הגבר שלי ויצאנו לאחד מהלילות האלה שגורמים לך להאמין שאכן יש ערך מוסף לחיים בתל אביב. החל מאירועים שפקדנו, וכלה בטיפוסים שנתקלנו בהם ברחוב, הכל היה נפלא. זאת אומרת, חוץ מהכספומטים שהחליטו לחבור נגדי ולא לתת לי מזומנים. אבל ניחא.

תערוכת מרכיבים

האמת, שזו הייתה פתיחת התערוכה הכי מסיבתית שנכחתי בה מזה זמן רב, ולמעשה איני רואה שום סיבה למה פתיחות של תערוכות צריכות להיות פחות כיפיות מזה. אינספור אנשים מעניינים ושיחות קולחות, כל זה – על רקע אימג'ים ממושקפים של כל הנוכחים. לכבוד רב זכו משתתפי זרוב.קום כאשר באופן אקראי נבחרו לככב על קירות התערוכה. בין התמונות המודפסות הספורות, יחד עמי אפשר היה למצוא את שיר ראובן ואת יעל גורן. כל הכבוד לנו!

פארטי מונסטר גיבורי על

אל הפארטי מונסטר אני מגיעה כל פעם מחדש עם ציפיות גבוהות, ואף פעם לא מתאכזבת.

מסיבריטני

דווקא למסיבריטני הגעתי עם ציפיות גבוהות – והתאכזבתי. המסיבה הייתה מוצלחת מכדי להיות טובה. כשהגענו, חשכו עינינו מהתור האינסופי שבכניסה. כמובן שהצלחתי להגניב אותי ואת כנופיית הבנות פנימה בזריזות, אבל גם בפנים המצב לא היה טוב יותר. הברזילי, מועדון לא גדול בפני עצמו, היה מלא עד אפס מקום ב-90% בנים שאוהבים את בריטני ואחד את השני. נשיים ככל שיהיו, הגברים האלו עדיין היו סטטיסטית גבוהים ממני בכמה ראשים וכבדים ממני בכמה עשרות קילוגרמים, והתעקשו לרמוס אותי ואת חברותיי. על אף המוזיקה המעולה, רחבת הריקודים הייתה שדה קרב. ההיילייט של הערב, היה כאשר הרבצתי לגבר זר שנפל על הראש שלי.
אחרי זה הלכנו משם וגילינו שחטפנו דו"ח של 500 שקלים. וגם לא צילמתי באותו ערב. למחרת התעוררתי עם קלקול קיבה או מלת ים מסתורית.