בסביבות צהריי יום שני תפסתי אוטובוס לא מוכר לכיוון עיר זרה ומנוכרת – ראשון לציון, שם גר הוברט הגאון-חסר-החיים-שנראה-כמו-מכשפה-ואף-אחת-לא-מוכנה-למצוץ-לו. לזכותי יאמר שמגיע לי פרס נובל על שמצאתי את הבית שלו.
תודה! תודה לכולכם! אני לא מאמינה שזכיתי לכבוד הזה, להכרה הזאת! ובכל זאת – עשיתי מעשה חשוב לאנושות כשגיליתי את הבית של הוברט! אבל לא עשיתי זאת בעצמי, הו לא. במהלך דרכי עזרו לי גופים רבים ובעלי משמעות.
הייתה שם חיילת חביבה שאמרה לי באיזה תחנה לרדת. היו שם לפחות חצי תריסר רוסים שאמרו "לא… אני לא מכיר את הרחוב הזה. הוא קיים בכלל? אולי זה רחוב חדש בראשון לציון?" בחור אחד בערך בגובה שלי עם סנדלים ומכנסיים קצרים שהשתמש בהזדמנות להתחיל איתי "אני לא יודע איפה זה הרחוב הזה, אבל אפשר לדבר איתך קצת?" אישה מבוגרת שאמרה לי "לא, לא! את הולכת בכלל בכיוון הלא-נכון! לכי לכיוון הזה [היא הצביעה לכיוון ההפוך לגמרי מהכיוון בו נמצא הרחוב בסופו של דבר] בעצם עדיף שתקחי אוטובוס". כושית אחת שחורה מאוד שרצתה לדעת את השעה ממש כמוני. ילד סטייליסט שחלק איתנו את המידע המסווג שהיה לו בקשר לשעה. זקן אחד שכששאלתי אותו איפה הרחוב הוא סתם הסתכל עליי במבט חודר ושתק. מוכר בחנות מכולת שעמד כרבע שעה מעל מפה כדי להצביע לי על הכיוון שבו התכוונתי ללכת מלכתחילה. זקן רוסי אחד עם אופניים וכלב בשם לאקי. ליתר דיוק זו הייתה כלבה שהוא כל הזמן דיבר אליה בגוף זכר. לי הוא אמר: "כן, חמוד, כדי להגיע לרחוב הזה אתה צריך ללכת לשם, עוד שני רמזורים. בוא אחריי, אני נוסע לכיוון." וזהו.

"טוב, נו הולכים לנס ציונה." אמר הוברט ברגע שחדרתי לטריטוריה שלו. מה?! נס-ציונה?! לעזאזל! אחרי שהלכתי קילומטרים על גבי קילומטרים ברגל היה צריך ללכת עוד כמה קילומטרים עד לתחנת אוטובוס, שהיא למעשה בדיוק אותה תחנת אוטובוס שבה ירדתי בהתחלה. התלווה אלינו גם האורן, החבר האומו של הוברט, האחד ששונא אותי מעומק נשמתו עוד לפני שפגש אותי כי אני וונאבי פריקית מאגניבה. הא, נס ציונה. לא זכור לי שאי פעם הייתי שם. מקום די מקומט עם קניון ששמו כתוב עליו באותיות דהויות. בצד האחורי של הקניון פגשנו את מר שועית, מר אדון, ואיך לא – את משעממלו הזואופיל. הפגישה שלי איתו הייתה מעשירה מאוד, כי מדובר באדם שההומלסיות אצלו היא מעבר לגבולות תחביב. הוא הרחיב את ההומלסיות לכדי מקצוע. די רווחי, רק שתדעו. ממנו למדתי כמה דברים חשובים, כמו איך לפשוט ביעילות על מקרר של המארחים, איך לארגן לעצמך חורף מלאכותי על ידי שימוש ללא-רשות בדברים של ההורים, אין לנגן רפרטואר של שירי-פריקים על משולש, איך להשתמש באינסטינקט המציצה של עגל רך כדי לספק את צרכי… אה… טוב, זה לא כל כך קשור ללהיות הומלס, לא משנה. היה מרתק לשמוע על משעממלו – האיש ופועלו. הוא סיפר לי על כל חיות המחמד שהיו לו ועל הדרכים המגוונות שבהן הן נפטרו. סיפורים כאלה הם תמיד מעניינים.

בכלליות, משעממלו הוא: ארגנטינאי, גבוה, חובב חיות. זואופיל כבר אמרתי? איש שיחה כלל לא משעמם למרות כינויו בבלוג, זוכר בעל פה חלקים נרחבים מהבלוג שלי, בעל אוסף של אובססיות שהן תמוהות יותר מהאובססיות שיש לי, מתלבש בסטייל פסיכי עד מאוד, צומי חסר תקנה, במילה אחת: סגידה! אמרתי לו שאם לא הייתי עסוקה כל כך בלהיות אני, הייתי מתמקדת בלהיות הוא. [אתה בטח מרגיש ממש מוערץ עכשיו אחרי כל מה שכתבתי עלייך, אני מקווה לתגמול הולם של אזכור שלי בבלוג שלך, שומע?!]

ובכן, אי אפשר היה להסתפק בביקור בנס ציונה בלי להתנפל על הבית של מר אדון. הוא הביא לנו קצת אוכל והרבה חטיפים, מה שלא השביע אותי כל כך אפילו שלא הייתי רעבה. אבל לא נורא. העיקר שהיה לו שם מחשב ומראה בה הייתי לבהות בעצמי. הו, אני! כשהשמש שקעה ונס ציונה הלכה לישון, אנחנו יצאנו והלכנו לגן העיר. המקום הזה היה רחוק יותר ממה שהייתי מצפה לעיירה קטנה כמו נס ציונה, ובדרך הספקנו להתפתח כחברה סוציו-אקונומית, תרבותית ומדינית וגם לעבור אבולוציה. המאפיין העיקרי של החברה שלנו היה הדיבור – דיבור בהיגוי-הוברט, כן, ר' מתגלגלת פה ושם, משפטים דגושים בצורה משונה, איזה שוס! הוברט בכלל הוא שוס והוא גם מוציא חוברת קומיקס. מסר תת הכרתי: בואולפסטיבלהקומיקסוקנואתהחוברתשלהוברט!!!

הספקנו גם לשחק במכוניות מתנגשות בעגלות סופר עם אזרחי נס-ציונה תמימים שברחו מאיתנו בצרחות מבוהלות של "לא! לא הצילו! אההה! הם מנסים לדרוס אותנו!!!" סתם, הם לא צעקו את זה, הם סתם חייכו אלינו והביטו עלינו במבט של "לעזאזל ילדים, קחו ריטלין". בדרך משעממלו גם ניסה להתחיל עם חתלתול או שניים, אבל הם נסו אל הכביש הקרוב בנסיון להדרס כאשר הוציא מאמתחתו את הוזלין.
ובל נשכח – עזרתי למשעממלו להטריד פוסטמות שישבו על ספסל! הצבענו עליהן באצבע וצחקנו אחרי שאני החלטתי שהן בוודאי פריקיות כי יש להן נעליים שחורות. בסופו של דבר הגענו לגן העיר של נס ציונה, מקום שכוח אל עם אטרקציות מלהיבות כגון דשא וספסלים. וואו! מה שהיה מלהיב באמת, זה מתקני השעשועים הסאדיסטיים שהיו מותקנים בגינת השעשועים שם. כל כך הרבה דרכים למות היו שם. להסתובב עד עילפון במתקן הסיבוב הפיזיקלי המתקדם, ליפול מהסולמות הגבוהים ולרסק את העצמות עם האבנים ששזורות בארגז החול, להחליק ממתקן משונה של שיוויי משקל, לפרק את עמוד השדרה במגלשה עם גלילים מסתובבים… הו, ניצלנו מגינת השעשועים הזאת רק בנס. בנס ציונה!

כשהחלטנו שגינת השעשועים הזאת מסוכנת הרבה מדי, מצאנו עיסוק פחות מסוכן, והוא להטריד פוסטמות. אבל לא סתם פוסטמות, פוסטמות פרחיות כאלה, עם כרס, פלטפורמה ועגילי חישוק. משעממלו פנה אליהן באלימות ואמר להן לעזוב את הפארק כי אנחנו היינו בו קודם. הפוסטמות אמרו לנו שעדיף לנו להתחפף כי הן רוצות לדבר. אני ניסיתי לפנות לרגש שלהן ואמרתי להן שהסלע שהן יושבות עליו הוא אבן שהוציאו לאמא שלי מהכליה והוא המזכרת האחרונה שיש לי ממנה. ביקשתי מהן לעזוב כי הן מחללות את כבודה. הפוסטמות לא השתכנעו. הן סתם התחילו להטיח בנו עלבונות כמו "איזה דפוקים אתם, אתם כאלה מוזרים, כאילו אין לכם מה לעשות בחיים? עכשיו לכו מפה." משעממלו התעקש לא ללכת, אני לעומתו אכן הלכתי. הלכתי להתגלגל על הדשא. הייתה שם גבעה כזאת, והיה נורא כיף להתגלגל במורד שלה. זה שיכנע חד משמעית את שתי הפוסטמות, כל אחת מהן עם דוקטורט בפסיכולוגיה, קליניקה, ומשכורת של שלוש מאות שקל לשעה שאני פסיכית. המשכנו להתעקש ולהגיד להן שילכו מהפארק כי לנו יש זכות ראשונים, אך בסוף ויתרנו להן כשהן אמרו שיביאו לפארק עוד חברות שלהן. "הן כוסיות?" שאלתי. "יש מצב שבמקרה אחת מהן תהיה מוכנה לתת לי? תמיד רציתי להתמזמז עם פוסטמה." "כן, כן, הן כוסיות, לכו מפה!" אמרו לנו הפוסטמות. בסופו של דבר, הכוסיות שהן הבטיחו לנו היו ילדה אחת מבוהלת עם כרס וציצים קטנים. אכזבתנו הייתה רבה והתחלתי להתלונן. בכלל כנראה שעלינו על עצביהן. זה הסביר מדוע הן השתמשו נגדנו בנשק לא קונבנציונלי: דשא. אוי! אלוהים! הזוועה! הכאב! הזוהמה! הן זרקו עליי דשא! אהה! דשא כזה עם שורשים וכאלה! ופיסות אדמה! אההה! העינוי. משעממלו ואני עמדנו בצורה קולית ביותר מול הפוסטמות הצווחות ההיסטריות ולעסנו את הדשא שהן זרקו לנו על הראש. אני מניחה שזה מה שגרם להן לוותר על הטריטוריה שלהן בפארק וללכת משם. לעזאזל! הברחנו את מקור הבידור שלנו. "הי, תראו! הנה עכבר!" כבר היה מאוחר, אז התחלנו ללכת לבית של מר שועית. בדרך אסף משעממלו את העכבר שלמעשה היה בכלל קיפוד. היו לו כוונות זדוניות להאכיל אותו בתותים, למרוח עליו קצפת, לעשות לו נעים ואז לשגול אותו באחוריו. למזלו של הקיפוד, חבורה של דתיים בבית הקפה היחיד בנס ציונה שכנעו את משעממלו להחזיר את "שמוליק" בחזרה לטבע המלאכותי של הפארק המזוהם. לאות הזדהות הוא הלביש עליי כיפה וכך הלכנו ברחובות העיר. אני, כינים, כיפה, ועוד חבורה של זכרים שמשתרכים מאחוריי. או ליתר דיוק מלפניי. כי אם הם היו מאחוריי לא היינו מגיעים לעולם לבית של מר שועית. ביתו של מר שועית הכיל כמות עצומה של תקליטים שאווים ביותר, וגם מספיק אוכל כדי להאכיל לשובע אותי ואת משעממלו. בתור בונוס, לא היו שם הורים שזה בכלל מצוין. אני ומשעממלו היינו נורא קולניים וערכנו פוגרומים קטנים בבית של מר שועית. מר שועית לעומת זאת היה נורא שקט והתנהג כמו ילד ביישן עם גיטרה וטראומות ילדות. טוב, הוא בטח היה עצוב כי אין לו תנוכים. מר שועית, אנחנו אוהבים אותך! גם אנשים בלי תנוכים יכולים להשתלב בחברה! תהיה חזק!
אחרי שהתעוררנו בשתיים עשרה בבוקר, הרסנו עוד קצת את הבית של מר שועית ואז נסעתי לעבודה. בתחנת האוטובוס פגשתי את האדם היחיד מנס ציונה שאני מכירה, וגם אותו לא זיהיתי. מדובר באיזה סטלן אחד שגם עבד במוסד-לגירוש-שדים-ממכשירי-מיקרוגל. לא זכרתי מאיפה הוא מוכר לי וזה היה די מביך, אבל לא נורא כי הוא ממילא עוואר כזה. ואז הגיע האוטובוס ונסעתי לי, מצוידת בקולה, לצד השני של כדור הארץ לעבודה שלי, לא בלי שאיחלתי למשעממלו שיצליח למצוא את הסנדלר האחרון בנס-ציונה שיתקן לו את הנעל. אני חושבת שהוא הסתפק בסופו של דבר בחייט הרוסי ששהה בקרב מקום, כי ככה זה חייטים רוסים, הם יכולים גם לתקן נעליים.
זהו, נעל. אלו היו עלילותיי בנס ציונה. כיוון שיש לי זכרון מחורבן וודאי שכחתי את רוב הדברים המעניינים, אמליץ לכם לבצע קפיצה אל הבלוג של משעממלו בשלב זה או אחר של חייכם.
שלומות.