החלק הטוב
ביום חמישי הלכתי לראות את פתיחת התערוכה של ניר גייגר, בלוגר, בחור לעניין וצלם מוכשר. אממה, התערוכה התקיימה בפאב הסמית' והיא לא הייתה ממש תערוכתית ולא נתנה את הכבוד הראוי ליצירותיו. הפאב היה פאב: חשוך ורועש. התמונות היו תלויות איפשהו מעל הראשים של אנשים ששותים בירה. וחבל, כי הן באמת טובות. כדי להוסיף חטא על פשע גם ניגנו שם מוזיקה גרועה. אז אחרי כמה גינוני נימוס ופגישה מלבבת עם ללי טרללי החיננית, קמנו והלכנו משם לחפש לנו אטרקציה אחרת.
ומצאנו!

לאחר טיול רגלי קצר, ראינו מעבר לכביש גומחה מסקרנת ברחוב הרצל שלא ראינו שם בעבר. "הקבינה" כך נקרא המקום, והוא התמחה בכמה תחומים חשובים: 1. השאלת אופניים לכל מי שבא לו. 2. הכנת אוכל על גריל. 3. אווירה טובה ומגניבה, אבל בלי להיגרר לטבעונות ההיפסטרית של מקומות כמו הבאצ'ו והריף-רף.

אז נכנסנו לשם, התכוונו להתיישב ליד שולחן ריק, המלצרית אמרה "יושבים פה", והובילה אותנו לשבת על הבר. נו מילא, לא התלוננו ונהנינו מישיבה על הבר. מיותר לציין שבמהלך השעה שבילינו שם, השולחן הריק נשאר ריק, והמלצרית המשיכה לגרש כל מי שניסה לתפוס אותו בתואנה ש"יושבים פה".
ניחא. סלחנו לה מכיוון שהאכילה אותנו טוב. בכל מקרה, זה נמצא על הרצל, בין רוטשילד ללילנבלום, ואני ממליצה.

החלק הרע
אתמול קרה לי דבר שלא האמנתי שיקרה לי אי פעם.
הלכתי ברגל בפארק הירקון במטרה להגיע לצד השני שלו כדי לפגוש שם את האטרקציה שלכם לשבוע הבא של זרוב.קום. ולפיכך, החלטתי שזו תהיה אחלה הזדמנות להשתמש ביכולות נגינת המוזיקה של האומניפוטנט החדש שלי. לראשונה חיברתי אליו אוזניות וחיפשתי מה לשמוע. האוזניות לא הוציאו צליל. כעבור כמה דקות של mute גיליתי שיש עליהן כפתור ווליום נסתר שצריך לסובב כדי לשמוע משהו. כל כך אנלוגי מצדי.
בכל מקרה, הייתה לי האפשרות להוריד אמ.פי.שלושים מהאינטרנט תוך כדי הליכה, אבל הסתפקתי בנגינת הרדיו, כי באותה שעה שני גברים נורא התלהבו מגיטריסטים ב-88FM.
ולפתע הטלפון צלצל, ואתם יודעים מה עשיתי? שמעתי את האדם מהצד השני של הקו דרך האוזניות, והתחלתי לדבר איתו. וכשאני אומרת "לדבר איתו", אני מתכוונת שפשוט הלכתי לבד בפארק, וניהלתי שיחה בלי שום מאפיין ניכר שיש מכשיר סלולרי מעורב בעניין, ויש סיכוי שגם נופפתי בידיי. כן, כמו הדבילים האלה, שאתם רואים הולכים ברחוב ומדברים לעצמם, ותוהים אם הם מנסים לדבר איתכם או שמא הם סתם לוקים בנפשם? אז ככה הייתי.

ועכשיו…
החלק המכוער
אוקיי, בא לי למות וזהו.
אני זועמת כדרקון במחזור.

למה? אגיד לכם למה. בגלל שדרכתי על קקי. ולא סתם דרכתי על קקי, וזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. דרכתי על קקי בתוך הבית שלי. מי מכם אי פעם דרך על קקי בבית שלו? תרימו יד. למה אף אחד לא מרים? אה, אתם מנסים להגיד לי שלדרוך על קקי בתוך הבית היא אינה פעולה נורמטיבית? מעניין מאוד! נראה לי שאכנס לויקיפדיה לבדוק את זה.
למה דרכתי על קקי בתוך הבית שלי? ובכן, משום שהחתולה שגרה אצלנו לא מאולפת לעשות קקי בתוך ארגז החול שלה. בעצם זה לא מדויק, היא יודעת טוב מאוד לעשות קקי בתוך ארגז החול שלה, אבל מתעקשת לעשות אותו בחוץ.
אז לפני דקות ספורות הלכתי לתלות כביסה במרפסת הכביסה המטונפת שלנו, ודרכתי בכפכפיי הורודים בתוך ערימה רכה של קקי חתולים. ומה שהרגיז אותי יותר מכל, זה שהמחדל היה נמנע לו הגבר שלי היה עושה את המוטל עליו בתור מי שמתעקש כל כך לשמור ולגדל את מכונת הקקי המהלכת על ארבע הזאת. היא חירבנה כבר בבוקר, שמנו לב לכך לפי הריח שהתפשט בבית. אבל הגבר? במקום להרים את הקקי ולהשליך אותו, הניח עליו פתק נייר, ואמר "אני ארים אותו כשיתקשה". כן, זה נראה לו הגיוני להשאיר צואה טריה על הרצפה במרפסת, להפיץ ניחוחות ומחלות, מהסיבה שלהרים קקי קשה יותר קל מלהרים קקי רך.
אם זה לא שיא העצלנות, שיא החורניות, אני לא יודעת מה זה כן. אם היה עובר ליד המרפסת שלנו פקח עיריה, הוא היה יכול לתת לו דו"ח של אלף שקל. אנשים שמטיילים בגינה דואגים לניקיון שלה יותר ממה שהגבר שלי דואג לניקיון של הבית שהוא גר בו.
כמובן שצעקתי עליו בהיסטריה והסברתי לו שאם עוד פעם אחת דבר כזה קורה הוא לא רואה יותר את החתולה הזאת בחיים שלו. שאם כל כך חשוב לו לגדל את שק הקקי הזה בבית, שיחנך אותה לעשות את הצרכים שלה במקום, או לפחות שיחנך את עצמו לאסוף אותם.
עכשיו הוא ניגש וניסה לנהל איתי שיחה של בני אדם בוגרים ואמר שלא נעים לו שאני צועקת. אז צעקתי עליו שלי לא נעים לדרוך על קקי בזמן שאני תולה את הכביסה שלו.

וכעת אני עצבנית וממורמרת ויש לי המון שיעורים לעשות.