כל הטיול וכל החיים שלי מוקדשים לעשייה. מדי ערב לפני שאני הולכת לישון, אני כבר יודעת מה הלו"ז שלי למחר. מכיוון שזה טיול, הלו"ז פחות מהודק ומאפשר לי יקיצה טבעית, אבל תמיד תהיה שם פעולה אקטיבית כלשהי. נסיעה, טיול רגלי, שופינג בשני קניונים ושוק לילה אחד. והמסיבות של סוף השבוע בבנגקוק… כל לילה של בילוי נמשך כמו יום עבודה ואינטנסיבי כמוהו לפחות. במקום תשע עד שש בשעות היום, תשע עד שש בשעות הלילה. וצריך לנוח לפני זה ואחרי זה טוב טוב. אחרי סוף שבוע של שני לילות כאלה, ברחנו להואה-הין (Hua Hin). שלושה ימים בעיירת החוף השלווה – הזדמנות לנוח…
ההבנה שאני צריכה להשתנות התחילה לנבוט עוד בישראל. בשלב הראשון, ישבתי במשרד ועשיתי את עבודתי נאמנה. אמנם תוך כדי גלישה אינסופית בפייסבוק, משחקי זומה-בליץ ושאר שעשועים, אבל הבאתי תוצאות טובות, ועשיתי זאת בזריזות וביעילות. מאידך, העובדים שקיבלו הכרה והערכה, היו משני סוגים שאני לא משתייכת אליהם: האסרטיבי-הנועז, או האסרטיבי-המעונה. האסרטיבי-הנועז עושה מה שבראש שלו, לא דופק חשבון, ובזכות יכולותיו הרטוריות הוירטואוזיות כובש את כולם, ומעולם לא נכנס לשום פינה. האסרטיבי-המעונה דואג לעשות כמה שיותר רעש סביב העבודה שביצע, ולהבהיר כמה סבל עבר עליו בתהליך. באמצעות שילוב של חריצות, כעס, ונטיעת רגשות אשם גורף הוא את כל הקידומים וההעלאות שיכול התאגיד…
לאחר כל המוזיקה האיומה ששמענו במהלך הטיול, היינו חייבים לעצמנו קצת מוזיקה איכותית. אז קנינו כרטיסים לפסטיבל הרוק הענק "Silverlake" בהשתתפות Incubus ושאר להקות תאילנדיות ובינלאומיות. הפסטיבל, על לא עוול בכפו, נערך ליד פטאיה, וכך זכינו לטעימה קצרה מהעיר הזאת. לא היה טעים, אבל בלענו.