כיף לטייל בפיליפינים, וגם לא מאוד קשה. סביר להניח כי תיתקלו בהרבה תהליכים מסורבלים ומבלבלים, במיוחד בכל מה שנוגע לתחבורה, אבל השליטה באנגלית והחביבות של המקומיים יעזרו לכם להתגבר על כל מכשול. בתור הכללה גסה, תושבי הפיליפינים אינם רמאים מושחתים ורודפי בצע, הם מבינים את המילה "לא", ולכן הטיול בפיליפינים יותר נעים ממדינות אסיאתיות אחרות. לאחר שצברנו ניסיון של חודשיים במדינה הזאת יש לנו כמה עצות בשבילכם. בררו מה הכסף שלכם קונה בפיליפינים כמעט אין דבר כזה "הכל כלול". אחרי שקניתם כרטיס טיסה, בהגיעכם לנמל התעופה ידרשו מכם "מס נמל" של חמישה עד מאתיים פזו. מס נמל יידרש מכם גם…
יש סיבה למה לא רואים בשום מקום בעולם מסעדות פיליפיניות. במהותו האוכל הפיליפיני לא בריא, לא אסתטי, ולא מיוחד מספיק כדי לייצא אותו. אבל באי בוהול, שידוע בזכות "גבעות השוקולד" היפהפיות מצפות לכם שלוש ארוחות שאפשר באמת להתענג עליהן.
בופה הוא יותר מארוחה. בופה הוא המתנה של האלים היווניים לבני התמותה שאנחנו. לא מקרה הוא שהבופה נפוץ דווקא ברגעי השיא של חיינו, בשמחות ובחופשות. כשהאוכל מונח על שולחן ציבורי, ולא אוזל במשך שעה ארוכה באורח פלא, זה נס, וצריך לדעת להשתמש בו בתבונה. כך אוכלים בבופה.
מנילה דוחה. מנילה עוינת. מנילה קשה להתמצאות, מזוהמת, עמוסה, עגומה, ולא מיועדת לתיירים. מנילה היא עיר עצומה, בשטחה ובאוכלוסייתה – וכל מקום בו תרדו מהמונית או מהמטרו, ייראה לכם כמו התחנה המרכזית בתל אביב. מתחילים ברגל שמאל הגענו למנילה בשעת ערב והלכנו לגסט האוס שהמליצו לנו עליו, Friendly's guesthouse. לא היה להם חדר פנוי בשבילנו, ומצאנו את עצמנו נודדים על תיקינו המאסיביים ברחובות של מה שאמור להיות האיזור התיירותי ביותר בעיר. לא היו בו תיירים מלבדנו. רק זונות, קבצנים נכים, ושתייני-בירה סביב שולחנות פלסטיק. הגסט-האוס השני שהיה באיזור הזה, הציע לנו לשלם 800 פזו לחדרון בקומה החמישית, בלי מעלית, בלי…
לכל מקום שלא פניתי, תאילנד חייכה אליי. הפסלונים שליד העציץ, המוצרים על מדפי החנויות, ואפילו האוטובוסים בכביש. פוסט תמונות O so cute העגילים החדשים שלנו (ושאר פיצ'פקעס שלא קנינו, אבל באמת שרצינו) כן, אני מוכנה לציית לך! שקיות הסוכר שממתיקות לך את היום עם מסרים חיוביים כן, זה ברווז גומי רודף בצע עם מעיל פרווה קטן! תאילנד מוצפת בפסלוני חימר חמודים של חיות מחייכות בתאילנד האוטובוסים מתביישים…
סָחִי היא מילה שהייתה חסרה בשפה העברית, והגעתה המאוחרת שפכה אור על נדבכים בחיי שהיה לי קשה להסביר עד כה. מבחינה לשונית המילה שנמצאה, "סחי", היא די גרועה, אבל זה מה שיש, ועם זה ננצח. ברגע שהתחילו להשתמש ב"סחי" בתור "ההיפך-מהיפסטר", ולא במושג הישן והאהוב "ההיפך ממסטול" – ירד לי אסימון. פתאום הבנתי מי הם האנשים שאני לא סובלת ואימצתי את המילה בחום. בעלי, לעומת זאת, חושב שזו מילת סלנג חלולה, משטיחה, כמו "בקטנה", "אחי" או "סבבוש". אבל הוא טועה. "סחי" הוא עולם ומלואו. המילה "סחי" היא קוד. שלוש אותיות שמתמצתות הווייה אנושית-ישראלית שליוותה אותי כל חיי, ורק עכשיו אני…
דברים שעוזרים לי לצלם טוב יותר: התבוננות – כשאני הולך ברחוב של עיר, העיניים שלי לא נחות לרגע. גובה העיניים היא רק זווית אחת בשבילי. בד"כ אני מסתכל למעלה, על גגות הבתים והמרפסות, על חוטי החשמל שהסתבכו בינם לבין עצמם ועל החתולים שמביטים עלינו מלמעלה. אני מסתכל למטה. לגיהינום החריצים של המדרכה, על השלוליות שמשקפות את הבניינים רוויי הזכוכית, על גופות הכלבים שנדרסו. אני מסתכל פנימה, אל תוך הבתים ששכחו לסגור וילון, לחנויות התאווה והגרגרנות המלאות באנשים שמחים.
בלילות של שיכרות, לפעמים עולות המחשבות הכי צלולות והגיוניות. בחיי היומיום הפיכחון מסתיר אותן עם ביקורת וביטול עצמי. חשוב לשתק את הקורטקס מדי פעם בפעם, שיפעל החלק הפרימיטיבי, הקדמון, הרגשי של המוח. לא בתור אורח חיים תמידי, בתור הפסקה. מנוחה לקליפת המוח העייפה. שיכרות, כמו לונה פארק או משחק המחשב האהוב עליך, משעממים אם מגזימים איתם. זו הסיבה שאני מוכרחה לצאת לבלות פעם בכמה זמן, אבל לא יכולה לצאת מדי יום ביומו. זה מוגזם, זה מונוטוני, זה מוציא את החגיגיות מהחגיגה. חוץ מזה, זה מחסל את הבריאות ואת הכסף. החברים שנמצאים איתנו בבורקאי מנהלים אורח חיים שונה משלנו. הם רווקים,…