סגרו את העיר. ניו יורק משותקת. העיר שלעולם אינה ישנה, מנמנמת תחת שמיכת פוך עבה. היא לא צריכה ללכת ללימודים ולעבודה. היא לא יכולה ללכת לשום מקום: הרכבות והאוטובוסים לא פועלים. בשיא הסערה, גם המכולות בשכונה נסגרו. למשך הלילה, גם האינטרנט הפסיק לפעול. אבל רק לכמה שעות. החיים עדיין לא חזרו לסדרם. באיזורים אחרים של העיר אין חשמל ויש הצפות. האמת היא, שהסערה האמיתית מתרחשת בראשים של האנשים סביבנו. בחדרי העריכה של ערוץ מזג האוויר. לא היה שום דבר מרשים בגשם וברוח. לא היה מופע אורקולי של ברקים ורעמים. רק עלי שלכת רטובים הצטברו בשולי הכביש, וכמה עצים נעקרו ממקומם….
יש אנשים שבשבילם רשתות חברתיות כמו פייסבוק הם מקום לצרוך תוכן. הם נכנסים פעם ביום, קוראים סטטוסים מצחיקים, מסתכלים על תמונה של חתול או כוסית וחוזרים לצפות בטלוויזיה. יש אנשים כאלו, אבל אני בעיקר שומע עליהם מאחרים. כלומר – הם חברים שלי בפייסבוק, אבל זה הכל. אני חולה אנוש. כבר שנים רבות. למחלה שלי אין שם רפואי ואפשר לטפל רק בסמפטומים שלה, לא במחלה עצמה. היד מגרדת, הראש כבד, העין מעקצצת. החושים שלי מתחדדים בכל פעם שאני יוצא לעולם. אני בודק כל מה שאני נתקל בו בעיניים של אמן. מה זה אומר למי מכם שלא טבל את היד שלו בדבש…