הרפתקאות, מילה יפה. משמעותה האמיתית היא, כך גיליתי היום: אוסף של תנאים משובשים והחלטות שגויות שנלקחו בעת מצב רוח טוב. הדרך שעברנו היום הייתה מהווה עינוי מוחלט לאדם חולה או מצוברח. מצד אחד – לא הייתי ממליצה לאף אחד לעשות נסיעה כזאת. מצד שני, להגיע להודו בלי לחצות אותה על אוטובוס ציבורי רעוע, יהיה… ובכן, רמאות.
ב-7 בבוקר, כמתוכנן, פגשנו את אלכס מאנגליה ודן מאוסטרליה. הם מטיילים בעולם כשנה וחצי ומכירים את הודו הרבה יותר טוב מאיתנו. החלטנו להידבק אליהם בדרך הארוכה והמסתורית ללֶה, עיירת תיירים שנמצאת גבוה בין ההרים. עשינו זאת רק משום שהגיע הזמן לעזוב את מנאלי ולהמשיך הלאה. לה נשמעה כמו אופציה טובה, כי עונת התיירות בה נגמרת ב-15 בספטמבר, התאריך בו רשמית מגיע החורף. זו הייתה הזדמנות אחרונה, וקפצנו עליה. התכנון היה לקחת אוטובוס ציבורי לקיילונג, לעצור שם ללילה, ולמחרת – אוטובוס ציבורי ללה.
המשכנו לתחנה המרכזית של מנאלי במטרה לתפוס את האוטובוס שנוסע לקיילונג ב-7:30. האיש בדלפק המודיעין התעלם מקיומנו ומשאלותינו, לא משנה כמה צעקנו לו "הלו! יוהו! נמסטה!". האיש בדלפק הסמוך הסביר לנו שאין דבר כזה אוטובוס לקיילונג ב-7:30, האוטובוס הבא יגיע ב-8:30. התיישבנו לחכות.
התחנה המרכזית במנאלי, עיירה קטנה וסימפטית, שמה בכיס הקטן את כל התחנות המרכזיות שאתם מכירים בישראל. מלוכלכת, מבולגנת, מלאה בכלבים המשוטטים החולים ביותר שיצא לי לראות ובחמור מעורר רחמים עם רגל שבורה. בעודנו מחכים, ניגשו אלינו נהגי מיניבוס וניסו לשדל אותנו לנסוע עמם במחיר מופקע. "לא תצליחו לעלות על האוטובוס" אמרו לנו, ואנחנו פטרנו את אזהרותיהם בביטול. הם סתם אנשי מכירות.

[image title="חמור מעורר רחמים בתחנה המרכזית" size="large" id="4382" align="center" alt="חמור מעורר רחמים בתחנה המרכזית" linkto="viewer" ]

כשהאוטובוס של 8:30 הגיע, באמת אי אפשר היה לעלות עליו. בכל זאת עלינו: תומאסו ואני התמקמנו במעבר בין המושבים, אלכס ודן התיישבו על גג האוטובוס תוך שכנוע עצמי עמוק שזה בסדר גמור ואפילו נחמד. השכנוע שלהם היה כל כך יעיל שאפילו תומאסו חשב להצטרף אליהם שם למעלה. למרבה המזל, הכרטיסן לא הרשה להם לנסוע על הגג, אז הם ירדו מהאוטובוס. גם אנחנו ירדנו. העדפנו לעשות את הדרך בחברתם. אלא שאז, אמרו לנו שהאוטובוס הבא מגיע רק עוד שעתיים. חזרנו מובסים אל נהגי המיניבוס. מה שקרה שם, היה התמקחות הפוכה: במקום שנוריד אותם במחיר, הם רק העלו. כבר איבדנו תקווה וחשבנו שנישאר במנאלי לנצח, כשלפתע נכנס לתחנה אוטובוס חצי-ריק, מלווה בצעקות "קיילונג! קיילונג!" תיכף עלינו עליו. הראינו מה זה לנהגי המיניבוס החמדנים!
אורך הנסיעה: כ-150 ק"מ של פיתולים הרריים אינסופיים, בערך שליש המרחק ללֶה. הנופים שחלפו מול עינינו היו מרהיבים – הרים עצומים, המוני נחלים מפכים, פסגות הרים מושלגות. בשונה מהנסיעה לקולו בה האוטובוס עצר להוריד ולהעלות נוסעים כל כמה דקות, פה לא היה ליד מה לעצור. מרבית הנסיעה עברה דרך טבע פראי, בלי מקומות יישוב. מדי פעם רק עדר עזים. אל תטעו לחשוב שזה זירז את הנסיעה. ההתקדמות הייתה איטית ומסורבלת, כביש סלול היה בגדר מותרות, ואנחנו היטלטלנו ימינה ושמאלה בשבילים צרים כשמצד אחד – מצוק, ומצד שני תהום. הנהיגה ההודית אינה מתחשבת בחוקי הפיזיקה: על שביל עפר הודי שרוחבו שני מטרים, יכולות לעבור במקביל זו לזו שתי משאיות, רוחבה של כל אחת שלושה מטרים. איך? אני לא יודעת, אבל לא ראיתי שלדות של כלי רכב בתחתית התהומות. הם מסתדרים איכשהו.
התקדמנו לאט, אבל התקדמנו. זה היה בסדר. עד החלק שבו נכנסנו לעננים. להיכנס לעננים היה נראה בתחילת הנסיעה כמו יעד רצוי וחיובי. עד העננים הרשיתי לעצמי לנמנם. מה שהעיר אותי הייתה חבטה עזה בראש מידית של חלון, תוצאה של טלטול-אוטובוס חד. הבטתי החוצה וגיליתי שני דברים: אחד: אנחנו בתוך העננים! השני: כיפת העננים הזאת היא תעלול זול כדי להסתיר מעיני הרשויות את הכביש הנורא: נתיב צר ומפותל של בוץ עמוק וטובעני. הבוץ הזה היה כבר יותר מדי אפילו בשביל הנהיגה ההודית חסרת העכבות, והאוטובוס עצר ודומם מנוע מאחורי שיירה ארוכה של כלי רכב תקועים.

[image title="האוטו שלנו גדול וירוק" size="large" id="4383" align="center" alt="האוטו שלנו גדול וירוק" linkto="viewer" ]

-האוטו שלנו גדול וירוק
האוטו שלנו תקוע עמוק
בבוקר נוסע, אחר כך נתקע
אנחנו קוראים לזה "הרפתקה"-

מה נעשה כעת? דן ואלכס הנועזים יצאו מהרכב, עישנו קצת, קשקשו עם המקומיים, וחזרו עם התוכנית הגאונית: להתחיל ללכת ברגל. מישהו אמר להם ש"רק" 7 קילומטרים מפה יש נקודת מפגש, מקום יישוב, משהו מעורר-תקווה בסגנון. תומאסו רצה גם. אני אמרתי בסדר, תפסתי את תיק הגב שלי, וכך מצאנו את עצמנו פוסעים בבוץ.
"היי, אל תלכו בבוץ! יש פה קיצור דרך!" צעק לנו הודי חמוד באנגלית רצוצה, והצביע על מדרון תלול שמחבר בין פיתולי הכביש, פחות בוצי אך מלא אבנים. תומאסו תיכף התחיל לטפס, ואני אחריו, אפילו שחשבתי שזה רעיון ממש מטופש. יופי, תייר מטומטם! הגעת לגובה של מעל 3,000 מטר, בו הגוף שלך לא היה מעולם? צא מכלי הרכב בו ישבת בנעימים, ותתחיל לטפס על הר ומשופע כשקיטבג על גבך וגשם נוטף! הגענו לסיומו של קיצור הדרך מתנשפים ומטונפים, והחלטנו שפה אנחנו נשארים עד שהאוטובוס מגיע ואוסף אותנו בחזרה. הוא הגיע תוך כ-20 דקות, ותפסנו ספסל חמים ונעים. כעת הערכנו אותו טוב יותר. סך הכל, האוטובוס היה תקוע לא יותר משעתיים, ממש לא נורא במונחי הודו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=z1HV5RuyjJ4[/youtube]

כשהנסיעה המשיכה, פגשנו את דן ואלכס בשולי כביש אחרי ארבעה-חמישה קילומטרים. הם לא נראו מובסים, אבל זינקו על האוטובוס חזרה בלי לחשוב פעמיים. מיותר לציין כי שום מקום יישוב לא היה על הדרך, לא בטווח של 7 קילומטרים, ולמעשה – בשום מקום עד שהגענו לקיילונג. זה היה בסביבות 7 בערב, אחרי יותר מתשע שעות של טלטולים בדרכים.

[image title="דן ואלכס הנועזים והמטופשים" size="large" id="4384" align="center" alt="דן ואלכס הנועזים והמטופשים" linkto="viewer" ]

ציפיתי לראות עיירה הודית לחלוטין, ריקה מתיירים. אך כבר ברציף של תחנת האוטובוס ציפו לנו (כן! לנו) חבורה גדולה ומערבית. מעולם לא היו אנשים זרים כל כך שמחים לקראתנו.
"אתם לא מאמינים! אנחנו תקועים בקיילונג שלושה ימים, ולא מוכנים להוציא לנו אוטובוס ללה אם לא יהיה מינימום של 15 נוסעים! ואנחנו רק 11!" זה מה שהסבירו לנו. ואנחנו היינו בדיוק ארבעה.
מצאנו את החדר הגרוע ביותר שיש לעיירה הזאת להציע. אחרי הנסיעה הזאת, שום דבר לא היה לנו אכפת. אכלנו טאלי במסעדה מקומית, ושם נתקלנו בזוג צ'כים חמודים, איתם בילינו את הערב בנעימים. עד 10 בערב כבר היינו בחדר המזופת שלנו, ונרדמנו תוך דקות ספורות. היינו צריכים לנוח לקראת מחר, החלק הארוך יותר של הנסיעה.