הדירה שלנו בתל אביב הייתה המקום הראשון והיחיד שבו הרגשנו… לא אגיד "בבית". זה המקום הראשון שנהנינו לחזור אליו בסוף יום עבודה. אחרי הדירות המדכאות שהתפשרנו עליהן, הערכנו אותה והשתמשנו בה עד כמה שניתן. אורחים באו והלכו, והאווירה תמיד הייתה חיובית.
הטיול הגדול שלנו לא היה החלטה של רגע. תומסו העלה את הרעיון לפני ארבע שנים, לפי דעתי. בהתחלה חשבתי שזו שטות מוחלטת. מה לי ולעולם הגדול? מוטב כי אשב בתל אביב עד יום מותי.אבל אז בגרתי והתפכחתי, והטיול התחיל לקרום עור וגידים. הדירה הייתה אמצעי בדרך לטיול הזה. בעת שנכנסנו לדירה, אוגוסט 2010, החלטנו שתוך שנה מהיום, אוגוסט 2011, אנחנו מעבירים אותה הלאה ויוצאים לנדודים. שיטת הדד-ליין עבדה, והנה אנחנו, בקצה השני של העולם.
ניסינו להעביר את הדירה הלאה לחברים. זה לא ממש עבד. הימים, ימי מחאת הדיור הגדולה, וחברינו מסרבים להיות הפראיירים שישלמו יותר מ-4,500 ₪ על דירה טובה במרכז תל אביב. ברי המזל שזכו לשלם עליה מחיר מופקע, היו זוג חמוד. הם הביאו לדירה מוזיקה: עשרות כלי נגינה מילאו את הסלון. תנחומיי לשכנים.
אנחנו השארנו להם את הדירה עם מוג'ו, עם זכרונות טובים, ועם נזילה בשירותים שהתחילה בדיוק ביום בו פינינו את הבית. אני טענתי שהבית בוכה על לכתנו.
כל הפרידות
היה לי הזכות בתחילת השנה לבקר כמה דקות בדירה.(בזכות פוסט מכאן). דירה טובה.
מקווה שהמחאה תצליח, ומחירי הדירות במרכז תל אביב, ירדו :).