הטלפון הסלולרי נכנס לחיינו המודרניים בתור מותרות, בתור סמל סטטוס נחשק, בתור חפץ שהופך את התקשורת הבינאישית לזמינה יותר מאי-פעם. בתור נערה לא היה שום דבר שרציתי יותר מטלפון סלולרי, כי לכולם כבר היה ולי עוד לא. התחננתי לאמא "תקני לי, תקני לי". בדיעבד, אני מסתכלת אחורה ומבינה שבאותה מידה הייתי יכולה להתחנן לאמא שתקנה לי שני סטים של אזיקים, אחד לידיים ואחד לרגליים, וכלוב קטן ומוזהב לשבת בו יומם וליל.
הסלולרי –כלוב של זהב. מכשיר שהופך אותך לזמין תמיד, גם כשהיית מעדיף לא להיות זמין. המטרה ברכישת סלולרי הייתה לשמור על קשר חם ותמידי עם חברים. כל זה, התגלה כשקר גס. אם אפלח את כמות שיחות הטלפון שקיבלתי לאורך כל חיי, אגלה ש-60% היו שיחות מאמא שלי, שנשמעו אותו דבר תמיד (אכלת? קר בחוץ, תלבשי סוודר), 20% היו שיחות בנושא עבודה ושאר מטלות שיש לבצע, 10% שיחות מאנשים שצריכים ממני משהו שאין ביכולתי או ברצוני להעניק, ו-10% שיחות עם חברים וקרובים, שנועדו, רובן ככולן, לקבוע זמן ומועד לפגישה פנים-אל פנים. זו, לדעתי, התועלת היחידה שיש למכשיר הזה. ועוד סיבה שבגללה אני מתעבת אותו: צלצול הסלולרי ידוע בנטייתו לקטוע שיחות פנים-אל-פנים, וליצור את המראה מעורר החלחלה של שני אנשים שנמצאים באותו המקום, אבל שקועים בעולמם הטלפוני ומנוכרים זה לזה.
כפי שאתם מבינים, כבר שנים הצטברה בי טינה לסלולרי, וציפיתי בקוצר רוח לרגע שבו אנתק את הקו ואשאיר את המכשיר הרחק בישראל, כך ששום צלצול לא יפריע את מנוחת נפשי במהלך הטיול.
הניתוק בפועל
תהליך הניתוק של הקו שלי היה אמור לכלול שיחת חוץ, אבל פרט לכך, היה אמור להיות פשוט יחסית. ביררתי מבעוד מועד עם מוקד אורנג' בדיוק מה עושים. מוקדנית נחמדה הסבירה שלוקח שלושה ימים מרגע הבקשה ועד שהניתוק מתבצע, ולכן בחרתי לבצע את הניתוק שלושה ימים לפני מועד הטיסה.
אמרתי – הכי נוח לעשות את הפעולה מול מוקדן בשר ודם, אולי אפילו לקבל איזה מסמך על נייר, ולכן ניגשתי למוקד השירות של אורנג'. אך אבוי, אי אפשר. הם לא הסכימו לבצע מהמוקד את שיחת החוץ ההכרחית עבור הניתוק.
– מדוע? שאלתי, והתשובה שקיבלתי לא הייתה מביישת את הבירוקרטיה ההודית:
– אנחנו לא יכולים לעשות שיחות חוץ כי השיחות פה לא מוקלטות.
אז חזרתי לשפופרת והתקשרתי למוקד הטלפוני. הטרטור שעברתי במוקד הטלפוני של אורנג' היה יכול להיות מצחיק, לולא מרטו את עצביי בצורה שאף אדם, תאגיד, או כוח טבע לא הצליח עד כה. עשרות מוקדנים שונים שמעו את הבקשה שלי להתנתק. בקצרה, זה הלך ככה:
מוזיקת המתנה בלתי נסבלת
– הגעת למוקד הפיננסי, פה אנחנו לא עושים ניתוקים, את צריכה לדבר עם המוקד העסקי.
מוזיקת המתנה בלתי נסבלת
– הגעת למוקד העסקי, אנחנו לא יכולים לנתק אותך, את צריכה לעשות את זה דרך שירות לקוחות.
מוזיקת המתנה בלתי נסבלת
– הגעת לשירות לקוחות, אנחנו לא מנתקים, צריך לעשות את זה דרך תמיכה טכנית.
מוזיקת המתנה בלתי נסבלת
– הגעת לתמיכה טכנית, אני לא יכול לנתק אותך בלי שקיבלתי הוראה לעשות זאת מהמוקד הפיננסי.
מוזיקת המתנה בלתי נסבלת
מוזיקת המתנה בלתי נסבלת
– מענה אוטומטי: אנו מטפלים כעת בפניות קודמות. יש על המערכת עומס גדול מהרגיל. אנא נסו להתקשר עוד שעתיים. שלום ותודה.
ניתוק.
התקשרתי שוב, ושוב ושוב. באיזשהו שלב, העבירו אותי למוקדנית שימור לקוחות. אחרי שכבר דרשתי, ביקשתי, התחננתי מעשרות מוקדנים שינתקו לי את הקו, היא שואלת אותי:
-תוכלי להגיד לי למה את רוצה להתנתק?
-אני נוסעת לחו"ל, עוד יומיים, לזמן בלתי מוגבל, וצריכה שתנתקו אותי, דחוף!"
-חו"ל, איזה יופי, לאן? רוצה לקנות חבילת שיחות לחו"ל?
-לאאא! ניתוק! עכשיו!
-נוכל להקפיא את החשבון שלך לחודש או חודשיים, כמה שתצטרכי!
-ניתוק! עכשיו!!! לנצח!!! אעאעאע! – צעקתי על המוקדנית האטומה והמטופשת, עין אחת שלי דומעת מרוב תסכול, והשנייה קופצת מרוב עצבים.
מתישהו, איכשהו, בערך שבע שעות אחרי שניגשתי לראשונה למרכז שירות הלקוחות, ואחרי יותר משעה של האזנה למוזיקת ההמתנה של אורנג' במצטבר, נראה היה כי התקבלה במערכת שלהם הבקשה לנתק אותי. קיבלתי מספר פנייה וחשבתי שזהו.
למחרת בבוקר, מעיר אותי צלצול טלפון. שלום, זה ירון מאורנג', אני מעביר אותך עכשיו למוקד הניתוקים שלנו, על מנת שינתקו אותך! סך הכל נשמע טוב, לא?
עוד כמה דקות של מוזיקת המתנה, עוד מוקדן.
– שלום, העבירו אותי אליך על מנת שתנתק את הקו שלי.
– אני לא יכול לנתק את הקו שלך.
– אתה יכול ואתה תנתק אותו, עכשיו!
– לא יכול. מצטער.
– אז למה ירון מתקשר אליי בתשע לפנות בוקר, מעביר אותי אליך, ואומר לי שתנתק אותי?!
– לא יודע למה, לא יודע מי זה ירון, ואני לא יכול לנתק אותך.
– אז תעביר אותי לירון בחזרה.
– לא יכול.
– אעאעאעאע!
לסיכום
אחרי מסכת העינויים קיבלתי מספר פנייה שמאשר את בקשת הניתוק שלי. מה שאומר… כלום, בעצם. לי נותר רק לקוות שהקו נותק. ואילו לאורנג' נותר רק לשפר את שירות הלקוחות שלהם, ולוודא שהם מעסיקים מוקדנים עם מנת משכל גבוהה יותר משל חיות משק. מה שבטוח, אני לאורנג' לא אחזור. יתרה מכך: גם כשיגמר הטיול, אני רוצה למצוא דרך לחיות את חיי בלי שום קשר עם אף אחת מהמפעילות הסלולריות בישראל. האם אצליח לעשות זאת? ואם כן, איך? אספר לכם בעתיד.
מאושיית אינטרנט שכמותך ציפיתי ליותר.
netek.co.il
גם אצלי הסיפור הסלולרי התחיל בקשר עם אמא שלי, בשנת 1998, אמא שלי הביאה לי את מכשיר הסלולרי הראשון, בגיל 22, באיחור של כ-4 שנים. שעוד גרתי אצלה, ולמדתי בהנדסאים.
סלולרי זה קרינה. והלוואי שהיה לי האומץ להתנתק לגמרי מהסלולרי. המספר שלי (אני בסלקום), מלווה אותי ביציבות כבר למעלה מ-9 שנים. יותר יציב ממעברי דירות, ומספרים נייחים.
סלולרי זה קרינה, וכסף. וגם מה שכתבת על ניכור.
הרבה בהצלחה בהמשך, גם בחזרה לארץ, בלי סלולרי. (יש מיילים, ויש מספרים נייחים).
…
אני פתחתי את הנייד לשיחות נכנסות, לפני כשנה וחצי, (אחרי ניתוק של יותר משנה), רק לצרכי עבודה . ולא עבדתי הרבה מאז, (אולי בסוף שנת 2010, קצת יותר).:)
זרוברג היקרה,
כאחד שיצא לו במשך שנה שלמה להתנתק מהסלולר אני יכול לומר שזו בהחלט ברכה, בזמנים באמת היית חופשי במרחב הלא חופשי.
אך עם זאת, הצדדים הטכנולוגים הם כלים בלתי נפרדים מאיתנו.
הנוסחא שלי היא לקחת את הסמארטפון בלי הפון. לנתק את הקו ולהישאר עם הסמארט. אין טעם להתכחש לטכנולוגיה. 🙂