נתנו למטבע להחליט לאן נמשיך. המטבע קבע רישיקש. וכך עשינו. החיסרון: זה לא משתלב היטב עם המשך המסלול שלנו. היתרון: המסע מג'איסלמר לרישיקש הוא לכאורה נעים ופשוט יותר, 24 שעות ברכבות. האופציה השנייה, נסיעה לגואה כללה 30 שעות באוטובוסים, עם עצירת ביניים באחמדבד, מקום שכונה על ידי מחבר לונלי פלנט "המקום המלוכלך והמבולגן ביותר בהודו כולה". מלחיץ רק לדמיין את העיר הזאת, בהתחשב בכך שהמקומות התיירותיים והחביבים ביותר בהודו מטונפים כמו מחראות בגיהינום.

יצאנו לכיוון רישיקש, והנה כל התלאות שנתקלנו בהן בדרך.

כרטיסים

רכישת כרטיסים לרכבת הודית היא אינה עניין של מה בכך. אתר האינטרנט של חברת הרכבות ההודית מסודר ויעיל כמעט באותה מידה שהמוכרנים בקופות בורים ומסורבלים. לדלות מהם אינפורמציה אודות החלפת רכבת היא אתגר היות והאנגלית שלהם מוגבלת לשתי מילים בלבד: no possible. הצלחנו להשיג כרטיסים ולהחליף רכבת במקום הנכון רק הודות לעזרתו של חברנו החדש סינג, חייל צעיר שזכה מתומאסו לעיטור הכבוד "סיקי משכיל", וזאת מכיוון שידע אנגלית ברמה של ילד בכיתה ג'.

אתר האינטרנט היעיל, כמות שלטי הפרסומת באנגלית, הערך בוויקיפדיה: כולם מצביעים על כך שהודו היא מדינה דוברת אנגלית. אבל אני נמצאת בהודו כבר מעל חודש, ולא מצאתי את מאגר-דוברי-האנגלית של המדינה.

אבק

נסיעת הרכבת הראשונה הייתה אמורה להיות קצרה יותר ומייסרת פחות. ואכן, היא הייתה ריקה כמעט לגמרי מנוסעים. התכנון שלנו היה להעביר את הזמן בצפייה בנופים החולפים מבעד לחלון. התבדינו במהרה. פתיחת חלון הכניסה לקרון עננים עבותים של חול מדברי. במהרה הצטברה שכבה ניכרת-לעין של חול על הספסלים, על הציוד, על הבגדים, על השיער ועל הפנים שלנו. אחרי כרסום של מספר פרוסות חטיף, לא הצלחנו להבדיל בין חול לפירורים, והתחושה הייתה כל כך מגעילה שנמנענו מאכילה במשך כל שארית הנסיעה.

חבר חדש

הסיקי "המשכיל" הזכיר לי מישהו מהארץ, לא הצלחתי להבין מי. הוא שש לעזור לנו כל כך, שלא עזב אותנו לרגע. הוא התיישב בספסל ישירות מול תומאסו, ודיבר איתו ממרחק קצר כל כך, שאפשר היה לחשוב שהוא בעלו ולא בעלי. אני הקפדתי לשמור על שיחה קורקטית ככל הניתן, אך תומאסו הידידותי לא סתם את הפה. היו כל כך הרבה דברים שיכול היה לספר על ישראל! על הנוף, על מזג האוויר, על התל"ג. אבל לא: הוא בחר לספר שישראל היא ארץ חופשיה, ושנהוג לקיים בה יחסי מין לפני החתונה. באותה מידה יכול היה לנהל שיחה עם דוב בנושא "איזה טעים זה בשר-אדם!"

מאותו רגע לפת סינג את רגלו של תומסו בין שתי רגליו, וליטף אותו במידה שהיא יותר מחברית. עליי הסתכל בחיוך ממזרי, מפשיט, אפילו שהקפדתי ללבוש בגדים שהסוו את הימצאותו של גוף נשי מתחתיהם. באותו רגע הבנתי את מי הוא הזכיר לי – טיפוס קריפי שניסה להיכנס לי לתחתונים בכוח כשהייתי בתולונת בת 16, אדם שלא הייתי מצטערת לשמוע רכילות אודות מותו.

עד סוף הנסיעה ניצל את האנגלית הסמלית שלו כדי לנסות ולברר עם תומאסו ממתי אנחנו שוכבים, איך, מה, ועם מי עוד. זה היה כל כך מביך שאפילו תומאסו נסוג והסביר לו בתקיפות שזה לא מנומס לשאול כאלה שאלות. רציתי למות, אז עשיתי את הדבר הקרוב ביותר למוות שאני מכירה: לישון. סינג הבין את הרמז, עבר לנמנם בספסל השכן, והניח לנו לזמן מה.

מוזיקאי

מן הנמנום העירה אותי נגינת תוף עזה. "מוזיקאי" הודי זיהה קהל יעד פוטנציאלי: שני אנשים ישנים ואחד עם אוזניות. מעבר להתנהגות האוטיסטית שהפגין, הוא היה נטול כשרון מוזיקלי לחלוטין. הוא ישב במרחק מטר ממני, וצעק את שירו בגרון ניחר. מסרים כגון "stop", "no", נפנופי ידיים שמורים לו ללכת מפה – לא עזרו. התיישבתי, טרוטת עיניים וזועפת, וכיסיתי את אוזניי. והמוזיקאי? בשלו. אחרי זה עוד העז לבקש כסף. "אתה צוחק?!" קראתי לעבר ידו המושטת, והוא סוף כל סוף הלך משם.

זמן הודו

כמו הרכבת בישראל, נוטה הרכבת ההודית להפתיע את נוסעיה בעצירה של שעה באמצע שום מקום. שלא כמו הרכבת בישראל, אין כרוז שאומר שום דבר בנוגע לעתיד לקרות, ואף אחד מהנוסעים לא מתעצבן. הם רגילים לזה. אנחנו, לעומת זאת, היינו לחוצים כשהרכבת סירבה לזוז. ראשית, משום שהחלפת הרכבת שלנו אמורה להתקיים תוך דקות ספורות, ואם לא נספיק להגיע לתחנה בזמן, נצטרך לחכות יום שלם בעיירה שכוחת אל.

באופן מפתיע, הגיעה הרכבת הראשונה שלנו דקות ספורות לפני הרכבת השנייה, זמן שהספיק בדיוק כדי לרוץ ולקנות כרטיסים. קניית הכרטיסים הייתה, שוב, תהליך מתסכל. בדלפק ציפו לנו עוד שניים מאנשי no possible. קנינו מהם את הכרטיסים היחידים שהם הסכימו למכור לנו: למחלקה הזולה ביותר; ואז הלכנו והתיישבנו במחלקה היקרה ביותר.

משחק הכסאות

המחלקה היקרה הגיעה עם דרגשי שינה ועם מזגן, והיו בה מספיק מקומות פנויים לכולנו, למרות שהאיש מהדלפק אמר שאין. אני טיפסתי על מיטה שנראיתה לי ריקה. למעשה, היא הייתה שייכת לבריון הודי עם לסת מרובעת ואפס מילים באנגלית. הוא לא גירש אותי משם. תומאסו מיד התיידד עם יושבי הקרון, וברגע זה ממש הוא יושב לידי ומצ'וטט בפייסבוק עם חברו ההודי החדש, בחור משופם עם חיבה ללהיטי פופ בני 12 שנים. הוא ידע אנגלית ממש טוב יחסית, כמעט ברמה של כיתה ו', ועזר לנו מאוד אפילו בלי לפלרטט עם בעלי. הוא הסביר לנו שבאמצע המסלול חוצים את הרכבת לשניים(!), כל חצי ממשיך לכיוון אחר, ואנחנו נמצאים בצד הלא נכון שלה. היינו צריכים לעבור כמה קרונות אחורה.

באחת מתחנות הביניים, בסביבות תשע בערב, יצאנו למסע המפרך לעבר הקרון הנכון. כשהגענו לקרון הנכון, צעק עלינו הכרטיסן ללכת לעזאזל כי אין מקומות פנויים. צעדנו על הרציף לכיוון הקרון הישן, הטוב והממוזג שלנו. נישאר בו עד ארבע בבוקר, שעת הפיצול, ואז נחליף מקום.

הבעיה: הצופר נשמע, והרכבת התחילה לנסוע. ההודים קפצו לתוכה בעודה נוסעת וגם אנחנו התכוונו לעשות את זה, אבל עד שמצאנו דלת פנויה, הרכבת כבר נסעה כל כך מהר, שאני סירבתי בתוקף לקפוץ אליה, למרות הפצרותיו של בעלי. להישאר לילה בעיירה שוממת שלא היה בה תייר מערבי מעולם – לא נעים, אבל עדיף על האופציה של התרסקות למשחה בין גלגלי הרכבת.

כבר היינו בטוחים שזהו, הלך עלינו. אבל אז הרכבת האטה, לא ברור אם זה היה בשבילנו או סתם כי בא לה לעצור, ועלינו עליה בבטחה, מתנשפים ומבוהלים.

מקקים

קנינו דרגש בקרון הממוזג במחיר מופקע וישנו בו עד ארבע בבוקר. התעוררנו רועדים מקור. בשעה זו של הלילה, האקלים של הקרון הממוזג היה אידאלי עבור המקקים שטיפסו סביב סביב. הקרון שעברנו אליו לא היה ממוזג, הריח כמו שתן, והיה מלא בהודים שהסתכלו עלינו כאילו הגענו מהחלל. אבל לא היו מקקים, אז סך הכל יצאתי מרוצה.

מה עושים במהלך נסיעה כזאת? בעלי דיבר במשך שעות עם כל הודי שהסכים לשתף פעולה איתו. אני התקפלתי בתוך עצמי וקראתי 300 עמודים מתוך "מלכוד 22". את שאר הזמן העברתי במצב שהוא בין שינה, עילפון, וסגירת עיניים מכוונת: הדרך היעילה להעלים את הרכבת ואת כל ההודים שבתוכה. בשעה תשע וחצי בבוקר הגענו לתחנה האחרונה. מכאן רק אוטובוס של שעה, ורק עוד כמה דקות של ריקשה. שום דבר! אחרי 24 שעות של זוהמה וסבלנות, מצאנו את עצמנו ברישיקש. אני מקווה שהיא תהיה שווה את זה.