הטיסה מהודו לסרי-לנקה הייתה מחוות פרידה הודית מושלמת. סצנריו מטופש כל כך רק ארץ אבסורדית כמו הודו הייתה יכולה לזמן לנו. קנינו כרטיס זול בחברת קינג פישר ההודית לטיסה שלוקחת אותנו מבנגלור לקולומבו בירת סרי-לנקה, עם עצירת ביניים איפשהו בדרום הודו. המטוס היה קטנטן, בגודל של אוטובוס ממש, והיו לנו מלא בדיחות עליו.
– עצירת הביניים היא בשביל שהטייס יאסוף מכנסיים מהחייט;
– חכה! אי אפשר להמריא, צריך לאסוף מהכפר שבדרך משפחה ושלוש עזים;

– מעניין אם מכבים את המנוע ברמזור;
– תיכף הטייס יעבור בינינו ויבקש מכל מאיתנו קצת כסף לדלק לפני שממריאים;
וכיו"ב.
אף אחת מהבדיחות לא הצליחה להתעלות על מה שקרה בנחיתת הביניים. דייל של חברת קינג פישר קרא לכל מי שטס לקולומבו לבוא אחריו. מסתבר שהטרמינל של הטיסות הבינלאומיות נמצא 7 קילומטרים מהטרמינל בו נחתנו, והיינו צריכים לנסוע אליו במונית. הדייל נראה כאילו הוא מתמקח עם הסדרן של המוניות, ולאחר מכן עלינו על מונית מהודרת יחד עם עוד שלושה צעירים. היינו לחוצים עד קצות העצבים: הטיסה שלנו אמורה להמריא עוד חצי שעה, ובזמן הזה צריך גם להספיק להגיע לטרמינל המרוחק וגם לעבור את כל תהליך הבידוק הבטחוני מחדש, כולל הפקדת הכבודה.
הטרמינל הבינלאומי היה ריק, ובמיוחד השער שמוביל לטיסה לקולומבו. רצנו, היינו בטוחים שכולם יושבים על המטוס, מחכים לנו. התקף החרדה הגיע לשיאו כשהשיקוף גילה את סכין החמאה שאנו נושאים עמנו. תומאסו התחיל לצעוק עליי שאני משוגעת שהבאתי את הסכין, אני התחלתי לצעוק "איפה כולם?! כולם הולכים!" ברגע שהחזירו לנו את הסכין, התחלנו לרוץ בכל כוחנו את הטרמינל. בדיעבד, זה היה מיותר. כשהגענו למטוס, התחוורו לנו שני דברים.
הראשון: גילינו שהמטוס שעלינו עליו הוא בדיוק אותו המטוס ממנו ירדנו לפני חצי שעה, מרחק שבעה קילומטרים מפה. השני: אנחנו היינו הראשונים שעלו על המטוס. אחרינו עלו עליו עוד חמישה אנשים ותו לא. המראנו בשלום, אבל רק כשנחתנו ווידאנו בבטחה שאנחנו נמצאים בארץ שאינה הודו, נשמנו לרווחה.