הגסט האוס שלנו הוא המקום הנקי ביותר בסרי-לנקה, במזרח, בעולם כולו. ברגע זה עבר גבר מבוגר, משופם, לבוש חצאית ורוקן את הפח שמחוץ לחדרנו. זו הפעם השלישית שהוא עושה את זה היום, והוא ממשיך לשבת פה באזור, עינו פקוחה לראות האם יש זבל שצריך לזרוק. זה מוזר ומופלא בעינינו. בשלושת חודשי הטיול התרגלנו למגורים שיש בהם במקרה הטוב פח זבל אחד, אבל בדרך כלל גם זה חסר, וצריך לאלתר ולהניח את הזבל איפשהו. במגורים הנוכחיים שלנו, יש פח בסלון, פח במקלחת, ופח בחוץ. ונקי. כל כך נקי, שכל שלושה-ארבעה ימים שוטפים לנו את החדר ומחליפים לנו מגבות ומצעים. לנו! שרגילים לגסט האוס בלי מגבת, ועם מצעים שלא מחליפים אף פעם, בשום הזדמנות, גם כשהדיירים עוזבים! זאת הסיבה שנשארנו פה שבועיים: הזמן הכי ארוך שבילינו במקום אחד. אמנם זה לא המקום הזול ביותר שיכולנו למצוא, אבל הוא בהחלט נותן השווה ביותר. תמורת 1000 רופי ליום אנחנו מקבלים חצר מרווחת שפונה לים ובה כסאות ומיטות שיזוף, ואת החדר הנקי והנעים ביותר שהיה לנו לאורך כל הטיול הזה.

שמו של הגסט האוס Richard Sons, והוא מופעל על ידי שלושה גברים חרוצים: הבנים של ריצ'רד. הם תמיד מחייכים ואדיבים, לפחות אלינו. כשהגענו עם מצרכים מהחנות, אחד הבנים רץ אלינו ובידיו צלחות וסכו"ם לשימושנו, בלי שחשבנו אפילו לבקש. כששברו במהלך ניקיון בקבוק בירה ריק שהיה לנו בחדר, הם ממש הביאו בקבוק בירה ריק אחר, כי כל בקבוק שווה כמה פרוטות של פיקדון. הם עד כדי כך הוגנים!
כל זאת, עד שזה מגיע לבני עמם. שכנינו בלייר ופלורה הכירו חבר חדש מקומי, וערב אחד אירחו אותו למשקאות בחצר הגסט-האוס. השיכורים העליזים שברו כוס. בחדרו חשוך, ישב בנו של ריצ'רד והשגיח בצעירים המבלים דרך החלון כשהוא דרוך, בלי החיוך התמידי על פניו. היה שם זבל, והיה צריך לנקות אותו. כשהתפכחו הנערים, נזף בהם, ואסר עליהם להכניס לחצר הגסט האוס מבקרים מקומיים. ככה זה. למרות שהם מארצו ומולדתו, הם אינם רצויים תחת קורת גגו. מאז אותו ערב, הפסיקו הבנים של ריצ'רד לחייך אל בלייר ופלורה.
לי אישית לא אכפת. אליי הם עדיין נחמדים, ואני מאושרת מההזדמנות שיש לי לקרוא ספר בחצר הגסט האוס בלי שיפריעו לי הרוכלים המקומיים בהצקותיהם הבלתי-פוסקות. אם אין לכם בעיה עם גזענות-עצמית, הגסט האוס הזה מומלץ מכל הלב. ונקי. מאוד נקי.

ולמרות הכל, אנחנו כבר רוצים לעזוב לעיר הבאה. כשהגענו, המקום היה ריק. אחר כך התמלא בצעירים מלאי-חיים. אבל עכשיו? השכנים שלנו הם גבר גרמני שמספיק מבוגר כדי להיות מעורב בשואה, זוג שמספיק מבוגר כדי שיהיו להם ילדים בגיל שלי, וגבר בגיל העמידה שאין שום סיכוי שהוא לא מאלף דובים בהכשרתו. זה סימן שהגיע הזמן ללכת. מצד שני לתומאסו יש חום, ושזה סימן שמוטב להישאר עוד קצת במקום הכל-כך נקי הזה.

נ.ב: ברגעים אלה, אחד מהריצ'רדסונס מנער ענף של עץ דקל שאינו ירוק בצורה מושלמת בנסיון לתלוש אותו.