בקנדי אין הרבה מה לעשות, זו עיירה חביבה ונאה, אך לא מעניינת. אנחנו עוזבים אותה מחר, וטוב שכך. כי האוכל פה מאיים. הוא מוגזם. הוא כל מה שייחלנו לו. הוא מה שפחדתי ממנו. הוא מה שמאיים להפוך אותנו לזוג בהמות נפוחות ובלתי-אטרקטיביות בשנה הראשונה לנישואינו.
לאורך כל הטיול אנחנו כמהים לדברי מאפה טובים. כשאני אומרת "אנחנו", אני מתכוונת לתומאסו. הוא מעריץ של בצק. הוא יכול לחיות על תפריט של לחמנייה ופרילי חמש פעמים ביום ולהיות מאושר. הוא יכול לחסל בגט שלם תוך עשר דקות של לעיסה נונשלנטית, בלי למרוח עליו כלום. חבריו הטובים הם פיתה, טוסט, בורקס ועוגה.

בהודו הבצק לא מחייך אליך כמו בישראל. הלחמניות קשות ותפלות יותר. כשמזמינים בצק-עלים, מקבלים בצק-גזעים. ובכלל, מי התייר שמעז לאכול בהודו דברי בצק שאינם צ'פאטי? כל הודו, תומאסו עצם עיניו בלילה והגה כיכרות לחם שזה עתה נאפו. אחרי זה היו השבועיים בעיירת החוף הסרי-לנקית היקאדואה, בה היה צריך לצאת למסע כל פעם שרצינו לאכול ולשבוע במחיר סביר. דוכני המזון הזולים היו רחוקים, דלים, ומה שרצינו תמיד נגמר לפני שהגענו.

ואז, אחרי שכבר התרגלנו להתאמץ כדי לאכול, הגענו לקנדי. גן עדן/גיהנום של תזונה לקויה ומעוררת תיאבון. הרחובות הראשיים של קנדי זרועים במאפיות-מסעדות. בחלונות הראווה שלהן מונחים דברי מאפה מכל המינים. טריים, יפהפיים, חלקם עוד חמים מהתנור, ובעיקר: זולים! לחמנייה פשוטה יכולה לעלות פחות מ-10 רופי (33 אגורות!). אפשר לשדרג ללחמנייה עם מילויים שונים, של ירקות, עוף, דגים, או הפייבוריט של תומאסו האינפנטיל – נקניקיה. יש מבחר רחב של הגרסאות המקומיות לקלצונה, קיש, סמבוסק וסמוסה. גם בתחום המתוקים לא חסר. עוגות, עוגיות, דונאטס, דברי מתיקה סרי-לנקיים משונים. גם אני, זאת שפחות מתלהבת ממאפים בדרך כלל, לא יכולה להתעלם מכזה שפע. הפחמימות של קנדי הן פסגה קולינרית. פסגה זולה, נמוכה, קלה להשגה. ואנחנו מוכנים לאכול את כל ההר.

המאפים בקנדי לא מותירים ברירה: רק לשבת עם פה פעור ולתת לבצק לזרום פנימה.