כבר ציינתי ופירטתי את חולשת האופי העיקרית של הסרי-לנקים: הם עם אוטיסטי, ונותני השירות הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הפוסט הבא מרכז את מפגשינו המגוחכים ביותר עם הסרי-לנקים. זה הפוסט הכי מגוחך שכתבתי זה חודשים, אז תיהנו וספרו לחבריכם!

האוכל שברח ממני

נכנסנו למסעדה מקומית שמתמחה במאכלים פשוטים וטובים. הזמנתי מנה של string hoppers וקצת דאל. במקום קצת דאל, קיבלתי שישה סוגים שונים של תבשילים. אמנם לא ציפיתי להם, אבל הם היו טעימים מאוד. הייתי מרוצה.

בעודי נהנית מהאוכל, רובו עדיין מונח לפניי, הגיעה המלצרית, ובחיוך רחב לקחה לי את הצלחת העיקרית. לא הבנתי מה היא עושה. תומאסו חשב שזה בשביל מילוי-מחדש. הסברתי למלצרית שלא צריך למלא מחדש, אני פשוט אסיים מהצלחת. חייכתי. היא חייכה, ולקחה לי גם את צלוחיות התבשילים בעודי לועסת. בשלב זה עדיין לא הבנתי מה קורה. חיכיתי שהאוכל הטעים שלי ישוב אליי. זה לא קרה, והרגשתי נבוכה, מבולבלת וגרגרנית מדי לבקש אותו בחזרה.

הסודה הסודית

תומאסו מצא בקבוק של משקה כתום זוהר שלא כתוב עליו דבר באנגלית. הוא היה צמא למיץ תפוזים, בדיוק כזה מהסוג התעשייתי: כמה שיותר דומה לקריסטל, ככה יותר טוב. אלא מה, תומאסו לא שותה משקאות מוגזים. לכן הוא בילה עשר דקות מחייו בלוודא מעל לכל ספק שהמשקה אינו מוגז. הוא שאל את המוכרת בקיוסק כל וריאציה אפשרית: זה מבעבע? זה סודה? יש בזה גזים? יש בזה פחמן דו-חמצני? זה כמו קוקה קולה? זה עושה צססס כשפותחים את זה?

המוכרת ענתה על שאלותיו בדיוק מה שהוא רצה לשמוע. כשהוא סוף כל סוף השתכנע שהמשקה אינו מוגז וראוי לשתייה, הוא פתח את הבקבוק. הבקבוק עשה צססס ועוד איך.

ב-תה-אבון

לאחר ימים ארוכים של אוכל מקומי זול, החלטנו לפנק את עצמנו בארוחת בוקר טובה וגלישה ארוכה וממצה באינטרנט. היינו צריכים את זה. המחיר היה גבוה פי שבעה, האוכל בהתאם, אבל השירות… טעות על גבי טעות.

לאחר שהזמנו ארוחת בוקר, המלצר שאל אותנו בפליאה "מה, בלי שתייה?" הזכרנו לו שהארוחה כוללת קומקום תה. אחרי ציפייה קצרה, הוא הביא לנו שתי כוסות תה ריקות, שתי כפיות. הלך וחזר עם מיכל סוכר ועם קנקן חלב. הוא הביא לנו כל מה שצריך בשביל תה – חוץ מתה. כבר היינו מוכנים לתה בכל נימי נשמתנו. ואז הוא הלך, חזר, והניח על השולחן שלנו עוד כוס תה ריקה. ועוד כוס. ועוד קנקן חלב. ואז הבין שטעה ולקח אותם בחזרה. הוא טייל מהשולחן שלנו למטבח ובחזרה כמה עשרות פעמים ולבסוף, אחרי שהגיש על שולחננו את כל שאר מרכיבי ארוחת הבוקר, הגיע התה.

השנורקלים התקולים

ניסינו לעשות רכישה משמעותית וקנינו שנורקלים. חשבנו – זו השקעה לטווח ארוך, צלילות רבות מחכות לנו בחודשים הבאים של הטיול. טווח ארוך בתחת שלי. בצלילה הראשונה גילינו ששום דבר מהציוד שקנינו לא אטום למים. חזרנו לחנות ופירטנו למוכר החייכן את התקלות ברכישתנו החדשה. "זה בסדר," אמר, "אפשר לתקן את זה ככה", משך בצ'ופצ'יק כדי לתקן, אך המשקפת התפרקה בידיו. את חצי השעה הבאה בילינו כשאנחנו מביטים בו מנסה לתקן את כל מה ששבור. הוא ליקט חלקי חילוף ממשקפות משומשות אחרות, השתמש בדבק, בגומיות של תחתונים, בפטיש. בסוף התיקון קיבלנו זוג שנורקלים תקולים ומטולאים שאין שום סיכוי להכניס למים בלי שיימסו למרכיביהם המקוריים. בסוף הפארסה קיבלנו את הכסף שלנו בחזרה, למרבה המזל.

המיץ שלא הזמנו

אחת הדרכים הסרי-לנקיות לעשות עסק טוב, היא לגרום לתייר מבולבל לשלם על משהו שלא הזמין. בבוקר יפה אחד הזמנו ארוחת בוקר: ארוחת בוקר אחת. למדנו על בשרנו שכדי לקבל פריט אחד ולא יותר, צריך לדרוש בבירור: אחד. כעבור דקות ספורות קיבלנו שתי כוסות של מיץ פירות. לפני שניגשנו לשתות, חזרנו והדגשנו בפני המלצר: הזמנו ארוחת בוקר אחת. למה שתיים מיץ?

המלצר חייך, חינני וחסר אונים, והסביר לנו שהכל בסדר באמצעות המשפט הברור:

"one breakfast two juice ok!"

בסוף הארוחה הופענו לגלות שיש לנו חיוב של 100 רופי על משהו שלא הזמנו. שאלנו על מה זה, המלצר ענה – מיץ. תומאסו הסביר באיטיות ובאדיבות שלא הזמנו שתיים מיץ. "אוקיי אוקיי!" הנהן המלצר. ולמרות הכל, בעודף היו חסרים 100 רופי.

האינפורמציה המיותרת

הייתה מכולת בהיקדואה שאהבנו במיוחד. המוכר ידע חמש מלים בעברית, ומעולם לא רימה אותנו במחיר. הוא היה ידידותי מאוד ותמיד קשקש איתנו קצת. עד הפעם ההיא שהתעכבנו יותר מהרגיל והוא קשקש איתנו הרבה. דיברנו איתו אודות מוצרי החלב הנפוצים בסרי-לנקה, ומשם השיחה התגלגלה למחוזות האינפורמציה שהיה עדיף לנו לא לדעת. בקצרה – אמא שלו הייתה צריכה למרוח תבלינים חריפים על הפטמות כדי שהוא ייגמל מחלב אם בגיל חמש.

ההשכמה המוקדמת

הגענו לאנורהדפורה המיותרת. כשגילינו שהיא עיר עוינת, ביקשנו מנהג טוקטוק שיקח אותנו לתחנה המרכזית ונברח מפה. הנהג הנחמד נפגע עמוקות מכך שאיננו רוצים להישאר בעיר הולדתו והשיג לנו חדר גסט-האוס סביר כך שנוכל לטייל בה. הוא ניסה למכור לנו את שירותיו ליום המחרת לסיור מקדשים במחיר שלא התכוונו לשלם. "כדאי לצאת בתשע בבוקר כדי להספיק לראות הכל", ייעץ. הודינו לו בנימוס, אמרנו לו שנתקשר אם נחליט לקחת את הסיור.

למחרת בשמונה בבוקר, בעודי יוצאת מהמקלחת, נוטפת מים קפואים ורוטנת מקור, דפיקה בדלת וצעקות. "הלו! הלו! איטס מי, טוקטוק דרייבר!"

נבחנו מבעד לדלת הסגורה שאנחנו לא מוכנים לצאת ולא מעוניינים בסיור. אחרי חצי שעה, כשעזבנו את החדר, הוא ישב ליד דלת חדרנו. כשחלפנו על פניו והמשכנו ליעד הבא, רדף אחרינו והסביר שהוא מחכה לנו בגסט האוס משבע בבוקר.

המבורגר נטול המבורגר

הבררנות האינפנטילית של תומאסו יחד עם חוסר-ההבנה הסרי-לנקי היא מתכון לצרות. והיא לא מתכון להמבורגר. באחת מארוחות הצהריים עצרנו במסעדה מערבית-למראה. תומאסו הזמין המבורגר, אבל בלי ירקות ובלי רוטב. המלצר רשם את ההזמנה וחזר לתומאסו לשאול ולוודא מה רוצה. תומאסו הסביר שוב, לאט במיוחד: רק המבורגר ולחמנייה.

כעבור דקות של ציפיה, הגיעה  המנה. מכיוון שהיה בטוח שהמלצר נטול-האנגלית לא הבין כלום, פתח תומסו את הלחמנייה לפני שנגס בה. זה מה שהיה בפנים:

תומאסו הרעב לא התייאש, ושאל – אדוני, סלח לי, היכן ההמבורגר במנת ההמבורגר שהזמנתי? לאחר שיחת הסבר ארוכה ומלאה נפנופי ידיים, לקח המלצר את המנה. היינו סקרנים לראות איך היא תחזור. והיא הגיעה ככה:

תוכיח שאין לך אחות רוסיה

תומאסו מצא חדר גסט-האוס מושלם: מים חמים, מרפסת, איקונות של ישו על הקירות, ובעיקר: חיבור אינטרנט! בתהליך המיקוח, הסכים בעל הבית לתת לנו הנחה אם ניקח אותו לשבוע. קצת קיצוני וקצת תוקע אותנו במקום, אבל זה התאים. הסכמנו על העסקה, ונכנסנו לביתנו החדש.

למחרת בבוקר, במקום "בוקר טוב" אמר לנו בעל הבית שאנחנו צריכים לשלם מראש על כל השבוע, או לעזוב. התקוממנו: התארחנו בעשרות בתי הארחה, ושום מקום לא דרש תשלום מראש. בעל הבית הסביר לנו שבעבר היו לו בעיות עם רוסים, ושאם לא מתאים לנו לשלם מראש, אז שניקח את הדברים שלנו ונצא לו מהבית. ניסינו להגיד לו שנשלם חצי עכשיו וחצי אחר כך, והוא בשלו – מספר לנו שהוא לא סומך על רוסים.

"רגע, אתה חושב שאנחנו רוסים?" נפל לנו האסימון, "אנחנו אנשים הגונים, ולא רוסים;"

"לא רוסים? כתבתם בספר-האורחים שאתם רוסים."

"ממש לא, תסתכל בספר, אנחנו מישראל. יזראל! מכיר את יזראל?"

"מכיר מכיר" מלמל בעל הבית הקתולי מתחת לשפמו, "זה אי באיזור של רוסיה".

טעות לעולם חוזרת

לא הייתה לנו ברירה אלא לקחת ריקשה כדי לברוח מהחוף הנידח בו בילינו לילה בלתי-נשכח. סיכמנו עם הנהג: שלוש-מאות רופי. כשהגענו למחוז חפצנו, הוא חייך חיוך תמים ורחב ודרש ארבע מאות רופי. אז הבאנו לו שלוש-מאות ושלחנו אותו לדרכו, מקללים אותו בעברית. כמובן שזה קרה פעם נוספת, בנסיעה האחרונה שלנו כשעזבנו את סרי-לנקה.

כפי שאתם מבינים, נותני השירות הסרי-לנקים לא הוגנים, לא מנומסים, לא מבינים, ולא מנסים לתת לך הרגשה טובה. אבל בשביל לראות את הצד הכל-כך יפה ומיוחד הזה של העולם – צריך לסבול קצת, נכון?