הכותב האורח הנו שי, סטודנט, ישראלי קטן באמריקה הגדולה. מצוי בקונפליקט מתמיד בין שתי ארצות, והופך מבולבל ופואטי יותר עם כל טיסה הלוך וחזור. אנחנו אוהבים אותו ואת הכתיבה שלו.
אז כן, חזרתי לביקור מולדת. אינני מטייל ואינני תייר. אני ישראלי, בגולה. בישראל. אני ישראלי שבא לבקר את המשפחה אשר אספה אותו משדה התעופה ולאחר שלוש דקות של התאקלמות בסיסית כבר הספיקה להישאל על-ידה: "נו, איך בארץ?". אני הישראלי שחיוך נמרח על פניו כאשר עלה על מטוסה של החברה הלאומית והבין כי סופכלסוף הוא מוקף דוברי עברית צחה. אני גם הישראלי שהבין לאחר מספר דקות חיוך, כי כבר איננו יכול לקלל כל עובר ושב בשפת אמו, כפי שהיה עושה בגולה, מכיוון שפה העוברים והשבים גם יבינו את דבריו וייתנו בו אותות ומופתים. אני הישראלי בגולה, אשר מתעדכן שמונים פעם ביום בעמוד הראשי של וואי-נט, ואשר אינו יודע מה קורה במדינתו מרגע שכף רגלו דרכה בטרמינל שלוש. אני הישראלי בגולה אשר עוסק כל הזמן בגעגועים וכאשר הוא מגיע ארצה עוסק כל הזמן בקיטורים. בקיצור, אני הישראלי המצוי. ישראלי בגולה, בישראל.
יש משהו מיוחד בנו, הישראלים אשר אינם גרים בישראל. כלומר, בי יש משהו מיוחד ללא קשר, לפחות אם תשאלו את אמי-אשר-אינה-בגולה ואת המחנכת מכיתה ב'. אבל גם בנו כקבוצה, הישראלים-אשר-אינם, יש משהו מיוחד.
ראשית, אנו החיה היחידה המוכרת למדע אשר חיה בשני איזורי זמן שונים בעת ובעונה אחת. אנחנו מתעוררים בשבע בבוקר שעון ניו-יורק ואוכלים ארוחת בוקר בשתיים בצהריים שעון תל-אביב. אנחנו נכנסים לסרט בחמש וחצי שעון לונדון ויוצאים לאוויר הבריטי הקר בחצות, שעון ישראל. אנחנו, הישראלים-אשר-אינם, עוסקים כל הזמן בחישובים ובחיבור ארוך. מה השעה בתל-אביב? עכשיו כבר חג או עוד לא? אצלהם כבר מחר או עדיין היום? יש הסבורים כי התעסקות אובססיבית זו בחישובים של פלוס-שבע-מינוס-שבע (רגע, בארץ העבירו כבר לשעון חורף או לא) היא הגורם להצלחתם לישראלים אשר בגולה להצלחה עסקית מרובה.
שנית, כקבוצה אנחנו מאוד מודעים חברתית. עקב התעניינותם הבלתי-פוסקת באשר המתרחש בארץ הלא-קודש, הישראלים-אשר-אינם מבלים זמן רב בפורטלי החדשות, ברשתות החברתיות ובבלוגספירה הענפה משמאל ומימין ובעיקר משמאל. לישראלי-אשר-אינו ישנן דעות על כל אשר מתרחש בקרב גבולות הקו-הירוק ומעבר לקו-האש ובליבו תמיד החשש שתיכף גונבים לו את המדינה ולא יהיה לו לאן לשוב. הישראלי-אשר-אינו מודע לכל הקורה בארצו עוד לפני שיושבי בתי-הקפה התל-אביבים הספיקו להתעדכן ואינו חוסך את שבטו המילולי על קירותיהם הפיגורטיביים של חבריו הקיברנטיים ורשתות חבריהם האינטראקטיביים.
שלישית, הישראלים-אשר-אינם ניחנים ביכולת מופלאה המאפשרת להם לחשוב בכל רגע נתון גם מחשבה שלילית וגם מחשבה חיובית על ישראל. שלא כמו אחיהם עוכרי-ישראל, אשר מוצאים פגם בכל צעד ושעל במולדתם, ושלא כמו אחיותיהם הציוניות-ברמ"ח-איברן, אשר מוצאות פגם בכל אשר מקטרג על מפעל התיישבותן, הישראלים-אשר-אינם אוהבים ושונאים את ארצם בעת ובעונה אחת. הישראלי-אשר-אינו אוהב את ארצו אהבה כה רבה עד שהוא מרגיש כאילו הוא אינו יכול לחיות בה. הישראלי-אשר-אינו שונא אותה שנאה כה עמוקה ומוצא עצמו מסנגר על קיומה בפני כל גוי וגויה יושבי הגולה. הישראלי-אשר-אינו רואה את כל היופי שבגועל ואת כל הגועל שביופי ומסוגל, ביכולת מדהימה אשר ניחן בה רק כאשר קיבל את ויזת הסטודנט או אשרת העבודה, לחוות את שניהם באופן סימולטאני. גועל ויופי. יועל וגופי.
ובכן, אני הישראלי-אשר-אינו. ועדיין, אני כעת בביקור מולדת. לחודש הקרוב אהיה הישראלי-אשר-איננו-אינו, לפחות באופן זמני. אני תייר בארץ מולדתי ויש לי את הפריבלגיה שאין לישראלים הקבועים בה: אני יכול להתלונן ולהתימם כי לא ידעתי שככה זה. כי כשאני הייתי בארץ זה היה שונה. כי בטח שינו את זה, ואני יכול להישבע שלא היה שם רמזור לפני חצי שנה. אני תייר בארץ מולדתי ויש לי את הפריבליגה להתלונן, אבל גם להתרגש. כי פתאום יש מלא מסעדות חדשות. כי פתאום האנשים נראים לי קצת אחרת, ולא ידעתי שיש בארץ את החנות הזו, ואיזה יופי זה השיר החדש הזה בגלגלצ. אני הישראלי-אשר-איננו-אינו, באופן זמני, ונהנה מכל רגע. ישראלי, בגולה, בישראל.
נפלא 🙂
פוסט טוב. הצלחת לבלבל אותי. מקווה שיהיה כאן יותר טוב.
אני לא עוזב את תל אביב(כמעט). חוץ מימים שבהם אני עובד כבייביסיטר בגבעתיים (כמו היום, חייב לעוף כבר):)…