יש משפט סיני עתיק שאומר "גם הקיסר כשהוא ישן, תופס רק את השטח של הגוף שלו". מכיוון שהסינים הולכים להשתלט על העולם בשנים הקרובות, אני מציע שתשננו את המשפט הזה. אולי אפילו כדאי שתלמדו אותו בסינית. אם התקשיתם להבין את המסר, אני אפשט אותו בשבילכם: יש גבול אנושי לצריכה. אנחנו מסוגלים, כמובן, לצרוך יותר, אבל היותר הזה לא ישנה לנו הרבה.  כי ההבדל בין מסעדה מפוארת לבין אוכל רחוב הוא בעיקר במחיר. אולי בתפאורה. גם כאן, וגם כאן האוכל יכול להיות טעים או מגעיל, מעט או הרבה.

יש משפט ג'אמייקאני די מודרני שאומר " אין אישה, אין בכי".  אז הדבר היחידי שלא הייתי מוותר עליו בטיול הזה הוא אישתי. היו רגעים ששאלתי את עצמי עם דיון זה או אחר הכרחיים באמת. במיוחד הדיונים על למה אני לא עושה עם עצמי שום דבר. אבל הנוכחות שלה והדחיפה שלה לעשייה היו המנוע מאחורי המסע ואי אפשר בלי מנוע. במיוחד לא במרחקים כאלו.   אבל המון דברים אחרים פתאום נראים לנו שוליים.

בטיול כמו שלנו, ריצה למרחקים ארוכים, אין ברירה אלא להשאיר חלק מהמותרות בבית. עוד בישראל נפטרנו מרוב החפצים שלנו במכירה ביתית. המטרה היתה לעשות קצת כסף, אבל גם להשיל מאיתנו עול חברתי שאחרת היה שוכב בארגזים ובראש שלנו.  בפועל, אין ברירה אלא להתחיל להתייחס לחלק מהדברים שנראו בסיסיים, כמותרות.  מיעוט הכסף, התזוזה בדרכים, השוני בנוף, הכול מוביל לשינויי חשיבה מרחיבי דיעה ומקמטי דימיון. אז מה השתנה? הנה כמה דוגמאות:

כסף:

אי אפשר בלי כסף בכלל, או לפחות מאד מאד קשה. אבל אפשר בקלות לצמצם את השימוש בו. גילינו שככל שאנחנו נמצאים במקום פשוט יותר. כזה בלי קניונים, בלי מסיבות, בלי מסעדות, יותר קל לנו לא להוציא כסף. אנחנו לא פחות מאושרים, ההפך. אנחנו פשוט "נגררים" להוצאות שבסביבה היומיומית שלנו בישראל היתה קוראת ב"אופן טבעי".  כשעוברים כמה פעמים ממטבע כזה למטבע אחר, פתאום הכסף נראה עניין מאד שרירותי. אמצעי בלבד. אני מבין שחלקכם מתיחסים אליו כך כבר שנים, אבל החוויה של להרגיש אותו ככזה שונה בתכלית.  בטיול ארוך, כסף מודגש הרבה יותר, אבל הוא הופך להיות משהו שולי בחוויה הרגשית.

היגיינה:

עוד בישראל לא היינו אסטיניסטים. מי שביקר בדירה שלנו יודע שאנחנו לא האנשים לשים תחתיות לכוסות. למעשה, אנחנו כל כך לא מקפידים על ניקיון וסדר שכמה מהחברות הטובות שלנו שנשארו לישון אחרי מסיבות היו נחמדות מספיק כדי לנקות את הבית בזמן שישנו.  אבל בכל זאת כשהיה לנו בית הקפדנו לזרוק את הזבל, לשטוף כלים ולהתקלח באופן סדיר. בטיול הכל משתנה. אנחנו גרים בחדרי מלון רוב הזמן, הרכוש הוא לא שלנו.  המקלחות לעיתים קרובות הן קרות וזרזיפיות. הבגדים מג'וייפים משימוש יתר, והמון פעמים פשוט אין כוח. פתאום אנחנו מבינים שאם אנחנו שורדים ברמה נמוכה של סדר וניקיון, אז כל השעות שהשקענו עד כה בהם היו מיותרות. טוב, אולי לא מיותרות, אבל אפשר להשקיע כשצריך.  עד תאילנד הורדנו את רמת ההקפדה למתחת לבסיס. היום, כשאנחנו מוקפים בתאילנדים שתמיד מגולחים, מריחים טוב ומתלבשים יפה, אנחנו מקפידים קצת יותר.

אוכל:

אירגון הבריאות העולמי קבע שצריכה ממוצעת לבן אדם היא 2600 קלוריות ליום. ארגונים ירוקים שמים את המספר נמוך בהרבה (בין 1800 ל 2400). הצריכה הממוצעת לאדם בארה"ב השמנה היא 3600 קלוריות.  אז מה זה אומר?

במזרח אוכלים טוב יותר. יש כאן יותר ירקות, יותר גיוון, פחות סוכרים, יותר חריף. הטיול במזרח, ובמיוחד בהודו, הבהיר לי כמה שאנחנו זוללים בבית. אנחנו אוכלים כמו משוגעים. בתור בן אדם רזה, כזה שואכל רק כשבאמת מתחשק לו, גיליתי שהאוכל משמש אותנו כחברה להרבה יותר מאשר הכנסת קלוריות לגוף. הוא מהווה על בסיס קבוע טקס, משמש לחוויות רגשיות ותרבותיות.  בעבודה משרדית אין ברירה אלא לאכול בזמנים קבועים, גם כשלא רעבים.

בטיול אנחנו מצד אחד מוקפים בהמון פיתויים. המון מאכלים שונים שעוד לא ניסינו. מצד שני, אנחנו אוכלים בריא יותר במידות סבירות יותר.  הגישה לאוכל השתנתה, ואני רואה בו כבסיס לחוויה יותר מאשר אמצעי להעביר זמן.

חברים:

לא כאלו כמו בסידרה, לא כאלו שמכירים אותי עד העצמות, אבל כאלו שאפשר לשוחח איתם על החיים, כאלו שאוהבים לטייל כמוני, כאלו שחולפים במציאות הזו באותם מקומות כמוני.  אם יש דברים לא הכרחיים בחייים, זה לא אחד מהם. חברים טובים זה חובה.