קופנגן. אי שהוא השמש. הוא תמיד שם, בוהק, יפהפה, מושך ומלא פעילות. הוא יחמם אותך באורו וירעיף עליך אנרגיה. אבל תגזים איתו הוא יותיר עליך כוויות. תיקח צעד אחד קרוב מדי, והוא ימשוך אותך למרכז הכבידה שלו עד שתיצלה, תיבלע ותיעלם.
אתמול האי דיבר איתי באמצעות שליחיו האנושיים. והוא אמר לי שהוא רוצה אותי אצלו, לנצח. ולרגעים מסוימים אמרתי "למה לא, באמת?" כוחו המהפנט של האי אינו בר הכחשה. רק עוד יום, למסיבה של מחר, בבר הנידח, שהיא המסיבה הכי מגניבה בעולם… ככה זה מתחיל. וזה נגמר כשאתה הופך להיות חלק מהאי. מותיר את החיים שלך מאחור ככלי שאין בו חפץ. במקום לחיות, אתה שרוי בנופש אינסופי. עד שיום אחד אתה מבין שנקלעת לאי הבודד לפני שנים, ואפילו לא טרחת לשדר "SOS!".
זה נשמע טוב מכדי להיות רע. וזה מה שמסוכן כל כך: אף אחד לא ישים התראה בכניסה לאי – זהירות, אחרי שהייה ממושכת ייתכן שלא תוכל להסתגל לאורח חיים אחר. אתמול פגשתי אנשים שנפלו בקופנגן ולא יכולים לקום. הם שלווים, מאושרים, מעניינים, הרפתקנים. בעיניהם זיק של שובבות וברזומה שלהם אפלה. ולאן בורחים מהאפלה שבנפש אם לא לקופנגן, אי השמש? האי נותן לך את מיטב התנאים לאסקפיזם. כל יום מביא עמו עוד ריגוש, עוד מסיבה, עוד אתגר גופני, עוד הזדמנות להשתכר, עוד שיחה בטלה עם תייר חולף שלעולם לא יכיר אותך לעומק.

קופנגן, למרות אינספור התיירים בו, הוא אי בודד. הגלים יכולים לסחוף אותך אליו, ושום משלחת חילוץ לא תגיע להציל אותך. כי מה הטעם להציל אותך מגן עדן? גן עדן שבו חדוות הגילוי, החיפוש, הטיול, מתחלפים תוך שבוע-שבועיים לשגרה של ניוון נעים ואידיאלי. בקופנגן יהיה לך הכל: התיירות היפות והחופים ותוספי התזונה משני התודעה שרק תרצה. כל מה שצריך בשביל לחייך, ליהנות, להדחיק, להסיח את הדעת.
קופנגן הוא לא המקום היחיד בעולם שיכול למשוך אותך אליו ולהותיר אותך תחת חסותו. זה קורה בעוד איזורים של תאילנד, הודו, בדרום אמריקה. כל אדם – ואי השמש שלו. אי-דיליה.ראיתי מקומות כאלה ואת תושביהם השבויים במהלך הטיול, התפעלתי מהם בלי להזדהות. קופנגן מיוחדת עבורי כי לראשונה בטיול הרגשתי את כוח המשיכה המתעתע של מקום, ואת הפחד ליפול פנימה.
שני דברים הבנתי במהלך השהייה שלי בקופנגן. אחד, הוא שאין סיכוי שאני ממשיכה את החיים שלי בצורה הישנה, הצפויה ממני. החורף הישראלי הוא עונה שלא מוצאת חן בעיניי, ולא ברור לי למה אני צריכה לסבול אותה כל שנה מחדש. אני מסרבת לגור בישראל 12 חודשים בשנה, שנה אחרי שנה אחרי שנה. הדבר השני שהבנתי, הוא שאני לא רוצה ולא מסוגלת להעביר את חיי בגן-עדן תיירותי. אני רוצה לחיות עד המקסימום, להתפתח, להשפיע, ללמוד וללמד, ואלו דברים שאי אפשר לעשות כשהאופקים שלך מצטמצמים לשטחו ולשטחיותו של אי טרופי.
אמרתי לקופנגן תודה ושלום, אני ממשיכה מפה. היה תענוג, אבל אני צריכה עוד לחיות. עוד עולם לראות, עוד הישגים להשיג, עוד אנשים לפגוש. וכמובן, עוד אתגרים להתגבר עליהם. בקופנגן האתגרים נגמרים ברגע שמצאת לך בית קטן ונוח להיות בו. ואני לא מסוגלת לחיות חיים קלים, נוחים, מנוונים כל כך. אז הבוקר המשכנו לאתגר הבא שלנו, האי קו-טאו.