יש הבדל של חיים וחוסר חיים בין "אני צריך" ל"אני חייב".  הראשון, על אף המוגבלות שהוא גורם לתנועה הגמישה  של החיים, הוא לא משהו שישבור אותם. המשפט השני לעומת זאת, מייצג תחושה שיכולה לקטוע, לחסל ולעצור כל התפתחות חיובית.

אחרי שבעה חודשים של טיול, בהם ראיתי מגרשי כדורסל מעטים כל כך, אני מתחיל לצעוד אל עבר צומת שמפצלת את הדרך לאחת משני דרכים: בימנית, אני נהיה בטטה ששכח מהו ספורט ואיך זה להנות מהזעה, ובשניה אני מוצא כל דרך אפשרית לעשות את האחרון.  אני נע בין תסכול שאוכל לי את הנשמה הבלתי משוחררת, לבין תשוקה בלתי מרוסנת לחיפוש של אספלט שבקצהו טבעת מתכת.

אין לי בקשות מוגזמות מהחיים שלי. אני לא זקוק לחופים עם חול לבן, לא להרים עם אוויר צלול, לא לנופים עוצרי נשימה. את כל אלו אני אוהב, אני מעריך, אבל יכול בקלות להסתדר גם בלעדיהם. בעוד שלייזה חייבת מסיבה אחת פעם בשבוע לפחות, או קניות איכותיות במקומות שיש דברים טובים בזול, אני מסתדר עם המחשבות שלי והאינטרנט (תכף נגיע להתמכרות הזו). אבל עם כל אלו בצד, אני מרגיש שאני מתחיל להציב את הכדורסל במקום גבוה מאד או נמוך מאד. תלוי בפנייה שאחליט לעשות בקרוב בצומת.

בקורס לפסיכולוגיה קלינית, אמר לנו המרצה פעם שאם יש לנו מטופל עם בעית התנהגות, או עם מחשבות קבועות שלא משרתות אותו, ואנחנו יודעים איך לקחת אותם ממנו, כדאי שנמצא לו קודם אלטרנטיבה. במקום כל חלקיק אישיות, גם הרע ביותר, לא כדאי להשאיר וואקום. הכדורסל מהווה חלק משמעותי מהחיים שלי כבר שמונה שנים טובות, ושום ספורט אחר שניסיתי בטיול, יהיה זה כדורעף חופים או גלישה, לא מצליחים להשלים את החור הזה.

הדבר היחידי שאפשר להציג אותו כהתמכרות מלאה אצלי, הוא האינטרנט. ליתר דיוק – פייסבוק. אני לא היחידי כמובן. חברים רבים מסביבי נדרשים לטכניקות מופרכות, כמו לתת לחבר לשנות את הסיסמא רק כדי שיוכלו לעבור את הבחינות באוניברסיטה.  ההבדל המרכזי ביני לבינם, הוא שאני בחופשה כל כך ארוכה, שיש לי המון זמן חופשי על הידיים.  אני יכול לבחור מה לעשות עם הזמן שלי, ולרוב אני בוחר "לבזבז" אותו בצפייה במה ש-1400 חבריי חושבים שהוא מצחיק/מעניין/חשוב.

אני מעריך שאני נמצא בפייסבוק משהו בין שעתיים לחמש בכל יום שהוא. אני קורא, מגיב, אבל בעיקר מנסה לשתף. אני מעלה תמונות שצילמתי לדף שלנו, אני מגיב על פוסטים פוליטיים, מאחל מזל טוב לכל מי שאני רואה בפיד שמגיע לו כזה. אני מתעצבן כל פעם מחדש על תופעות שלדעתי הן בזויות ושכיחות ברשת החברתית כמו אנשים שרק משתפים מה שאחרים יוצרים אבל לא מביאים חומר מקורי משלהם בכלל.  על אמירות בנאליות שמקבלות המון תגובות ולייקים ללא פרופורציה לשיעמום שהן יוצרות אצלי. אני חי את פייסבוק.

מה היה קורה אם לא הייתי מתחבר?  האתר הזה נמצא אצלי כל כך עמוק מתחת לעור, שאני חושב על דברים שאני עושה ביום יום הרבה פעמים בהקשר שלו. כלומר – כשאני מצלם תמונה מיוחדת, אני מיד מדמיין מה ההד שהיא תעשה או באיזו קבוצה לשים אותה. כשחולפת מחשבה שנונה בראש שלי, אני מנסה לנסח אותה בצורה כזו שתתאים לסטטוס. אם לא הייתי מתחבר לרשת, זה היה מציק לי מאד במשך כמה ימים. הרבה מהדברים שהייתי עושה היו נראים לי "מבוזבזים" כי אין מי שישמע את העץ שנופל. רק לכמה ימים.

החיים המלאים שלי, בספורט, באישה הרפתקנית, בנופים עוצרי נשימה, היו מצליחים להחזיק את עצמם בקלות מעל פני המים העכורים של הציניות ברשת. הייתי מפרפר במחשבות במשך כמה זמן, דואג לקהל הקטן שהצלחתי לצבור עם העידכונים האובססיביים שלי, וממשיך הלאה, להתמכרות הבאה.