אנחנו מתקרבים למטרה הראשונית שלנו יותר מהר משצפיתי. מאז שהפנמתי את הלקח שלי ופתחתי את עצמי לכל מיני שיטות עבודה וכתיבה, הזרימה בהרכב עלתה בהרבה. המוזה עלתה בכולנו והשירים יוצאים מכל מקום ומכל אחד.
אתמול השתתפתי בצילומי פיילוט של תוכנית חדשה – שמה שיפה בה, הוא שהיא קמה ביוזמה ובניהול של האנשים הקטנים של שיצאו מהטלוויזיה, ולא של התאגידים שרוצים להשתמש בהם כמסחטות כסף. את המתרחש על הסט ניהלו בתושיה סתיו ועקנין, שהסתברה להיות היצור המתוק ביותר ביקום, ויוסי חלפון (שיא שלילי במונית הכסף). מגיש פינת הרכילות היה הקולגה עומרי חיון. סוף כל סוף אני פוגשת אותו, ואין מה לומר, אלה שניים מהמרפקים הכי חדים שמסתובבים בתעשיית הבידור בארץ, והם מחוברים לילד בן 18. הוא תופעת טבע. האם תצא מיום הצילומים הזה תוכנית שאפשר ממש לצפות בה? האם אהיה חלק ממנה? בחיי שאין לי…
מכיוון שסיימתי בשלום ובהצלחה מפתיעה את מטלות הסמסטר הלפני-אחרון של התואר שלי, הואיל והיו בידי אינספור פלאיירים לחלק, הרשיתי לעצמי לבלות חזק מאוד בימים האחרונים. קבלו הצצה למה שחוויתי. רוב התמונות בפוסט צולמו על ידי, אבל חלקן (הטובות יותר) צולמו על ידי הגבר שלי תומסו. ערב בנות איפה? ברחבי תל אביב, בשדרות רוטשילד ובתוך האשמורת. מה היה? לילה שהתחיל מצוין, עם שיחות מלאות שטות ותבונה, והסתיים קצת גרוע יותר, כשאחת מחברותיי (זאת שלא מצטלמת) גילתה שרוקנו לה את התיק.
זרוב.קום חזר לצבעו הטבעי. אחרי שבועיים בהם נרתמנו לשיווק יצירתי ומהנה של סדרת צבעי השיער השחורים של קאסטינג קרם גלוס, אנחנו שוב בוורוד. האמת, האתר מרגיש קצת עירום בלי כל השחור הזה עליו. אני מאוד שמחה על ההצלחה של התקופה השחורה הזאת – על העובדה שבאמצעות חיבור הכוחות והמוחות של כמה מאנשי המקצוע המוכשרים שמסתובבים פה, הפקנו תוכן ופעילות איכותיים וכיפיים בשבילכם, ובו בזמן אפקטיביים בשביל הלקוח. זה היה אתגר, ועמדנו בו מצוין. זרוב.קום חזר לוורוד, אבל אני, למען בריאותו של השיער שלי, הולכת להישאר שחורה עד שיצמח מספיק ממנו כדי להחליט מה יהיה הצבע הבא. דווקא יפה לי, לא?…
זה לא רציני – הצגת ליצן לגדולים אלדד פריבס שיחק בסדרות שלא ראיתי, כמו "מסכים" ו"מגדלים באוויר". גיליון נטוש של פנאי פלוס גילה לי כי לוהק לגרסה הישראלית של "המשרד". דרכינו נפגשו באחורי הקלעים של פרוייקט צעיר ושאפתני שאני מקווה שאוכל לכתוב עליו יותר בבוא היום. אלדד הוא אחד האנשים המצחיקים שיצא לי לפגוש לאחרונה. כזה שחיי היומיום שלו נראים כקרקס, כזה ששולף מהמותן בדיחות, פרצופים, וקולות אוויליים – כמו של דמויות מהרובוטריקים או בובספוג, אותם הוא מדבב לעברית. נו, אתם יודעים, ליצן. בהופעה שלו ביום שבת אני הולכת לגלות אם הוא מצחיק באותה מידה גם על הבמה. מתי? יום שבת…
כאחד שלקח חלק בעשייה גם בלהקות רוק וגם בהפקות היפ-הופ, נחשפתי לשתי דרכי התפתחות שיר. בלהקות רוק השיטה המקובלת היא לכתוב שיר ולעשות עליו חזרות, רק תוך כדי טחינה של השיר מתפתחים רעיונות קטנים ונוספים ניואנסים לנגינה ולביצוע של כל נגן שמשדרגים את השיר. להקות עם יותר ניסיון אפילו משכילות לדעת שלמעשה עד שלא מופיעים עם שיר כמה פעמים, הוא לא גמור. ברגע שאתה עולה על במה עם שיר אתה מיד מרגיש מה עובד ומה לא, ואם אתה מספיק חסר אגו כדי להיות פתוח לביקורת מהקהל שלך אחר כך ומיישם זאת, אז השיר יגיע לפוטנציאל המלא שלו והגיע הזמן להקליט…
במסיבה שערכנו ביום חמישי, הפנינו את הזרקור, שלא לומר זרקשחור, עליכם. האורחים השחורים, הוורודים והמיוחסים ביותר אופרו במהלך המסיבה על ידי הצוות המקצועי של לוריאל פריז – ניטשו ואנג'לה. ככה מגיע לכם, כוכבים שכמוכם. מעצבת התכשיטים נטלי מוטליס הוסיפה לכם סטיילינג ואביזרים כאילו הייתם עץ חגיגי של חג המולד (בסיוע נטלי ספיר), ודור גרבש צילם אתכם כשאתם במיטבכם. חוץ מהרגעים במהלך הערב בהם היה צריך לבלות קצת מהמסיבה שהפיק, ואז החליף אותו נעמן סער סתווי (וגם אני לכמה דקות). קבלו את עצמכם: יפים, נוצצים, בשחור, בוורוד, וגם בשאר צבעי הקשת. כמו שפנלופה קרוז אומרת: גלוסי גלוסי. תמונות נוספות…
המסיבה השחורה-וורודה שהעלינו לאוויר ביחד עם ליין הדו"צ התקיימה אתמול – ואני יודעת שזה לא חוכמה להחמיא לעבודה שלי, אבל בחיי שזו הייתה מסיבה מעולה. מזג האוויר הלחיץ אותנו וחששנו שתעדיפו להישאר בבית לשתות תה. אבל אתם הפתעתם אותנו לטובה והגעתם בהמוניכם: להתגנדר, להתחכך, ולבלות כאילו אין מחר. מילאתם את הרחבה השחורה והאלקטרונית, וגם את הרחבה הוורודה והאינפנטילית. המאפרים של לוריאל פריז בקושי הצליחו לעמוד בקצב שלכם, אנשים יפים ופוטוגניים שכמוכם. בקרוב נתחיל להעלות לרשת את התמונות המקצועיות שצילמנו אתכם. בתור התחלה – סתם בשביל לגרום קנאה עזה אצל מי שפספס את המסיבה, הנה כמה תמונות ממצלמת הכיס המעפנה שלי….
לא חסרים צלמים, לא חסרים גרפיקאים, במיוחד לא בחוג מכריי. אבל רק גרייס למברגר יודעת לעשות גרייס למברגר. רציתי אותה עוד לפני שפגשתי אותה. את הטוטאליות, הדרמטיות, האפלה, הזעם והפגיעות. האמנות שלה כבשה אותי, ואחרי זה גם גרייס עצמה. נכנסה לחיי בסערה, ונשארה שם. למרבה המזל, הקמפיין של לוריאל נתן לשתינו את הדחיפה לעשות את הפקת הצילום המתבקשת. עכשיו אני אפסיק לקשקש ואתן לתמונות לדבר בעד עצמן. הקליקו להגדלה.