אנו נמצאים בבנגלור, עיר הודית בתחפושת מערבית, ידועה בכינוי עמק הסיליקון של הודו. ניו יורק, לוס אנג'לס, רמת החייל וחירייה בכפיפה אחת. אוטובוס התיירים הוריד אותנו בבוקר בתחנה המרכזית של העיר, באיזור שנקרא מג'סטיק. כמו בכל מקום חדש, תיכף יצאנו לקרב: הקרב על החדר.

קצת על קרבות-חדרים

בכל מקום שמגיעים אליו, יש לצאת למלחמה מתישה נגד אינספור גורמים, בסופה זוכים בארץ המובטחת. כלומר, בחדרון עם מקלחת לא כל כך נקייה שאפשר להניח בו את הראש על מצעים לא כל כך מכובסים. ברוב המקומות שהיינו בהם, היצע החדרים היה גדול, איכותם נמוכה, משכיריהם מפוקפקים ומחיריהם נמוכים – והם הופכים לנמוכים יותר ברגע שמתמקחים. בכל המקומות אליהם הגענו, הצלחנו למצוא חדר עם מקלחת צמודה במחיר של בין 200 ל-300 רופי ללילה. כלומר, בין 20 ל-30 ₪. פיתחנו למקסימום את יכולות הקרב שלנו, ומצאנו חדרים שאף תייר לא היה חולם עליהם. בגואה שורצת התיירים בה בונגלו ממוצע עולה 500 רופי, הצלחנו להשיג דירה עם מטבח ב-200. בג'איפור העוינת, עיר-הרמאים, מצאנו את הגסט-האוס היחיד שמשכיר חדרים ב-250.

היינו בטוחים שאנחנו לוחמים מיומנים, אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שקורה בבנגלור.

חדר 1: מג'סטיק

ביום הראשון שלנו בעיר נשארנו באיזור מג'סטיק. האיזור ידוע בגסט-האוסים הרבים הזרועים בו, ובמחיריהם הזולים יחסית. מה ששכחו לכתוב בלונלי פלנט, זה: אל תגיעו לשם בשום פנים ואופן, במיוחד אם אתם אשה בלונדינית במכנסיים.

הלוחמה באיזור מג'סטיק הייתה קשה. רוכלי-החדרים חסרי רחמים במיוחד, שואלים מאיפה אתה ולאן אתה הולך ומוכרים לך שקרים ביוקר. הנכסים מעליבים בעליבותם. צרים, אפלים ומחניקים. המחיר הסביר לחדר באיזור הזה, הוא 600 רופי – ועבורו ניתן להשיג מה שנראה כמו זירת-רצח.

לבסוף התפשרנו על חדר קטן ומלוכלך למדי – כלומר, הרבה יותר נקי מהחדר הממוצע שאפשר להשיג באותה שכונה. זו הייתה מציאה אמיתית, שעלתה לנו רק פי 2 ממה שהתרגלנו לשלם. כשחזרנו הביתה מהטיול במרכז העיר, השליך אותנו נהג הריקשה במה שנראה כמו התחנה המרכזית. התחלנו ללכת לכיוון החדר שלנו. ואז הבנו שאין לנו מושג איפה לעזאזל החדר שלנו נמצא או איך קוראים למלון. האיזור לא היה חשוך ושומם, אלא הומה אדם: הרחובות היו מלאים בגדודים של גברים מפוקפקים המעבירים את זמנם בין מסבאות. אפילו אשה אחת לא נראתה ברחוב. כשחיפשנו את דרכנו לחלק המוכר של מג'סטיק, גילינו עד כמה ענקית ומבולגנת היא התחנה המרכזית הזאת. כמויות האוטובוסים אינסופיות, והם צפופים שורות שורות, מנסים להתנהל בבלגן תהומי בין מבוך של כבישים מפותלים.

כשמצאנו סוף כל סוף את הצד המוכר של התחנה המרכזית נשמתי לרווחה. ואז הרגשתי גבר זר מתחכך בי. ההודים עושים את זה מדי פעם, מנצלים את ההמולה ועוברים כמה שיותר קרוב לתיירת, כדי לגנוב ממנה ליטוף כאילו בטעות. ההודי הספציפי הזה אפילו לא ניסה להעמיד פנים שמדובר בטעות: הוא התנגש בי חזיתית, נצמד לאיבריי החמודים, והמשיך ללכת כאילו כלום. הסתובבתי והתחלתי לצעוק עליו. תומאסו הלך לכיוונו, תפס בזרועו, ושאל אותו בקול מאיים אם הוא זה שנגע בי. הוא ידע שהוא אשם, השתחרר מהאחיזה של תומאסו ורץ משם כמו קופיף.

חדר 2: קאוצ'סרפינג

החדר השני שלנו בבנגלור, היה חדר קסום. הוא היה חדר העבודה בביתם הנעים של וינוד ודיפטי. יש להם שני ילדים קטנים והם מתגוררים בקומפלקס מגורים מפואר שנמצא 40 דקות ממרכז העיר. ברגע שסיפרנו להם שאת הלילה הקודם בילינו באיזור מג'סטיק, הם פערו את פיהם בתדהמה והסבירו לנו שאנחנו דפוקים.

אצל וינוד ודיפטי הייתה לנו מקלחת חמה, חיבור wi-fi תמידי, מצעים נקיים, בריכה שאסור להתרחץ בה בביקיני, והכל בחינם ועם חברה טובה. אחרי עשרות אנשים שאירחנו על השטיח שלנו בתל אביב, זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו מתארחים אצל מישהו מקאוצ'סרפינג. החוויה הייתה מרעננת, נעימה ונוחה ביחס לחדרי המלון שבילינו בהם בחודשיים הקודמים. זה הרגיש כמו בית. כנראה כי זה באמת היה בית.

שעשועון: מה יהיה החדר השלישי?                         

את הלילה האחרון שלנו בבנגלור, לפני הטיסה לסרי-לנקה, החלטנו לבלות במרכז הסואן והמפואר של העיר, M J road. המקום מכיל סניפים של מקדונלד'ס, פיצה האט, KFC ואפילו ננדוס. יש פה קפה אמיתי, חנויות מותגים, ופאבים שמציעים בירה במחירים של ישראל. אמרנו – נתפרע! נוציא אפילו אלף רופי על חדר! קצת יוקרה, אחרי שהתרגלנו לשלם מאתיים. אלא שהמחירים בבתי המלון המפוארים הרקיעו שחקים לכיוון ה-4000 רופי. הלכתי לבית מלון שזכרתי מהיום הראשון שלנו בעיר: מכיוון שהיה ממוקם ליד אתר בנייה ענק, הם הורידו את המחיר בשבילנו ל-900 רופי תוך שתי דקות של מיקוח. באותו ערב, זה היה הערב בו ישנו במג'סטיק, 900 רופי נראו לנו מופקעים. בסיטואציה החדשה שנמצאנו בה, הצלחתי לסכם איתם על אלף והייתי מרוצה. הבאתי את בעלי ואת התיקים, מרחק הליכה של קילומטר מייגע. אחרי שתומאסו מילא את הטפסים עם פרטינו האישיים, עלה המחיר ל-1500. ואנחנו, אתם יודעים… ישראלים. גם אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם את המחיר, אין סיכוי שנשלים עם הפרינציפ. התחלנו ללכת משם בזעם. תומאסו, הידוע בתור אדם החרד לפרטיותו, סרב להשאיר בבית המלון את הטופס שמילא. האשה המבוגרת בקבלה, שלא בקיאה באנגלית, רתחה מזעם ודרשה את הטופס שלה בחזרה. תומאסו התחיל להתרחק מהקבלה כשהטופס בידו. האשה רדפה אחריו, תפסה אותו בתיק ובבגדים, הוא צעק עליה שאלה הפרטים שלו ושהוא לא משאיר אותם שם, ושהוא יקרא למשטרה כי רימו אותנו. האשה לא ויתרה ונלחמה להשיג את הטפסים. רצתי לרחוב בצעקות "פוליס! פוליס!"

היה שמח.

האפיזודה נגמרה כשתומסו קרע את הטפסים והשליך את הקרעים. זה היה פתרון שכולם הסכימו עליו.

המשכנו לחפש חדר ללא הצלחה עד שעת בין ערביים. עוד מעט יחשיך, החלטנו לשנות אסטרטגיה ולהתייעץ עם תיירים. ניגשתי לזוג תיירות שישבו בבית קפה איפה הן ישנות. הן סיפרו לי שהן מתנדבות מגרמניה. אחת מהן מלמדת בבית ספר הודי רגיל, השנייה מלמדת בבית ספר הודי מיוחד לילדים נשאי HIV. הייתה לה מחלת עור אקזוטית ופצעים על הפנים. כמו שתי המלאכיות המתנדבות שהן, הן הציעו לנו לבוא ולהישאר הלילה בבית האחווה שהן גרות בו יחד עם עוד עשרים מתנדבים ומתנדבות מכל העולם. לא הייתה לנו אופציה טובה יותר. התלווינו אליהן. זה גם נשמע מגניב, ואני כבר דמיינתי איך אני יוצאת לבירה במרכז העיר עם החברים המתנדבים החדשים שלי.

לקחנו ריקשה ארבעתנו והלכנו אחריהן לתוך דירה מעוטרת ברצפת פרקט ואנשים זרים. האנשים הזרים לא רצו אותנו שם. עבורם, אנחנו היינו האנשים הזרים. אבסורד מוחלט! שיכנסו לזרוב.קום, אפשר לדעת עלינו הכל. תומאסו קבע באופן חד וחלק שאנחנו לא מוכנים להישאר במקום בו לא רוצים אותנו. הודיתי מקרב לב לשתי הבנות האדיבות, זו עם מחלת העור וזו הבריאה, לקחנו את התיקים שלנו ויצאנו להם מהטריטוריה. מצאנו את עצמנו בשכונת עוני מפחידה, עם יותר מוסלמים מבחצי האי ערב. בשארית אור השקיעה ניסינו למצוא גסט האוס שיסכים לארח אותנו. בעלי הגסט-האוסים הסתכלו עלינו מוזר. מה התיירים הדפוקים האלה מחפשים פה?

הזוכה בשעשועון החדר השלישי

מובסים ומושפלים חזרנו לבית החם והנעים של וינוד ודיפטי המקסימים. כאות להוקרת תודה הבאנו להם שי קטן בצורת בונבוניירה נחמדה. וקקי. כשהגענו אליהם לראשונה תהינו איפה לעזאזל נייר הטואלט בשירותים ההודיים שלהם, אבל לא שאלנו. פאדיחה. פשוט הבאנו נייר טואלט משלנו והשתמשנו בו. בלילה האחרון גילינו שמשהו לא בסדר בשירותים. כלומר, חוץ מהעובדה שבמקום אסלה יש להם חור ברצפה. השירותים היו סתומים. וככה, שעות ספורות לפני שעזבנו את הודו, נקלענו לסיטואציה הלא נעימה בה תושב הודו מסביר לנו ששירותים הודיים פשוט אינם ערוכים לקלוט לתוכם נייר טואלט, ושאינסטלאטור תיכף מגיע לטפל בבעיה שגרמנו.

לסיכום

בנגלור הוציאה מאיתנו את הרע ביותר. מעולם לא ראיתי את תומאסו מגיע למצבים כאלה, של תוקפנות ומצוקה. את כל הזמן שלנו בבנגלור בזבזנו על להבין מה לעזאזל קורה פה, מי נגד מי, ומה עושים כדי לשרוד. בשונה מכל מקום אחר בהודו שהגענו אליו והסתדרנו כמו גדולים, על בנגלור אין לנו שום המלצה מועילה פרט ל"תישארו אצל וינוד ודיפטי". בנגלור הייתה עבורנו בעיטת סיום יעילה לחווייה ההודית, שנתנה לנו הרגשה טובה שאנחנו סוף כל סוף עוזבים את הארץ המטופשת ורודפת הבצע הזאת.