סבלנותי לעם ההודי הולכת ופוקעת. ההתייחסות אלינו, התיירים, היא כאל שקי כסף מנצנצים. הקפיטליזם בהודו תופס צורה מפלצתית: הקניות הן האל לו כולם סוגדים. זה הדחף הכי חזק, המסר הכי נפוץ, והמחזה הכי נצפה: תקנו, תקנו, תקנו. הודו מרגישה כמו קניון בלהות ענק. בין אם זה שוק בעיר גדולה שדוחף לך מזון ובד, בין אם אלו סמטאות של מבצר עתיק המשמשות כחנות סובינירים ותכשיטים אינסופית, בין אם זו פסגת הר – אפילו שם מנגנים לך מוזיקה קיטשית ומנסים למכור לך דיסקים. בשום מקום הסחורה לא יושבת לה בנחת ומחכה שתיגש אליה. הסחורה קופצת עליך, צועקת לך "הלו! הלו! הלו!", רודפת אחריך ברחוב, שואלת אותך לשמך ולארץ מוצאך – כשהיא נישאת בידיהם של רוכלים שיודעים טוב יותר ממך מי אתה באמת. הגעת מישראל? אתה ארנק כהן. הגעת מאמריקה? אתה Billy Bob Wallet.

אני מרגישה מחוללת. אני מרגישה כמו אובייקט כלכלי. ההודים מפשיטים אותי בעיניים משטרותיי המינימליים. הם מעמידים פנים שאכפת להם ממני, אבל הם רק רוצים להיכנס לי לנרתיק. הבעיה היא שאני משתדלת להיות חסודה, ועושה כל מאמץ לשמור את הארנק שלי סגור. את המרשרשים שלי אני מראה רק למי שאין ברירה: למי שמעניק לי אוכל ומקום לישון. אני מסרבת לקנות בגדי-פלופים, שלים חסרי תועלת, תכשיטים גסים – ובטח ובטח שלא סובינירים מטופשים כמו דגם ננסי של ריקשה, לוח שנה עצום ממדים או אריחי חרסינה עם בודהה עליהם. אין לי מה לעשות איתם: לא בטיול של שנה מסביב לעולם. אך כל סוחר שאני מנפנפת מדרכי גורם לי להרגיש אשמה, כאילו אני מסרבת להשתתף בטקס הפגאני הרשמי הקושר תיירים ומקומיים; הקניות.

אין לי בעיה עם הקונספט של קניות, ושום דבר לא ישמח אותי מהיום בו אקדיש את כל מרצי וזמני לחיטוט סוער בסחורה שיש לבנגקוק להציע, עד שאמצא את החפצים המיוחדים והמגניבים ביותר שאפשר לשלוח הביתה. אבל כל רוכל שפונה אליי למכור לי שטויות, משניא עליי את עצמו, את הסחורה שלו, את השיטה הקפיטליסטית ואת הודו כולה. אני מלאת רחמים כלפיי הרוכל החצוף והמסכן עליו אשחרר את הזעם שהצטבר אצלי לכל המזיקים מסוגו. יותר מלרוכלים, אני בזה לתיירים שמבססים את הטיול שלהם על קניות, ושאין להם שום נושא שיחה אחר פרט לחפצים המחורבנים שקנו.

חשבתי שהודו תביא עמה ערך מוסף, עומק, רוחניות. הודו לא עושה ולו את המאמץ המינימאלי להעמיד שיש בה משהו מעבר למסחריות השטחית והבנאלית ביותר. כולי תקווה שהתחושה הזאת תשתנה, או אולי שהנופים והאנשים במקום הבא אליו נגיע יהיו אחרים. אני, בכל מקרה, לא מתכוונת להשתנות ולהפוך למזרקת-המטבעות שההודים מצפים ממני להיות.