הלילה עזבה החמולה הישראלית שלנו את הגסט האוס ונסעה לטיול. אנחנו נשארנו, ורצינו שינוי באווירה, מקום בלי טרטור ריקשות וצעקות בעברית. אז עברנו לגסט האוס קוריאני שאינו צמוד לשביל הראשי בעיירה. לכאורה הוא נראה שקט, אבל דיברנו עם השכנים, וגילינו שהם קוריאנים צעירים בטיול-אחרי-צבא והם עושים פה בדיוק מה שעושים המטיילים הישראלים: כלום. בטרם יצאנו לטיול מסביב לעולם, הצבתי לעצמי מטרה אחת: לפגוש פנים מול פנים ארנבי אנגורה. ארנבי אנגורה הם יצורים מושבחים-גנטית להיות חמודים אפילו יותר מארנב רגיל. את הפרווה שלהם מגלחים והופכים לצמר רך במיוחד המשמש לסוודרים וגרבונים חמים ונעימים. ארנבי האנגורה הספציפיים שגרים בהודו, הם מזן שמן…
הסכנה: מים להודים יש מים כמו זבל. בכל מקום שרגלכם תדרוך, סביר להניח שיהיה נחל, נהר, נזילה, מרזב דולף או תעלה של מי שופכין. כמובן שאתם לא תדעו להבחין מה זה מה. גם ההודים לא ידעו להבחין מה זה מה, ובכל זאת יתכופפו וילגמו מזה בלי לחשוב פעמיים. אמצעי בטיחות א': אל תשתו את זה. ליתר בטחון – אל תשתו שום דבר שלא מגיע בבקבוק אטום. אמצעי בטיחות ב': נעליים טובות. כאלה שלא מחליקות. שלא תמצאו את עצמכם מועדים על נחל שזורם באמצע כביש/מדרכה ונוחתים על קקה של פרה. יש פה הרבה מזה. [caption id="attachment_4309" align="aligncenter" width="672" caption="כל הודו היא…
ביומיים האחרונים חווינו את מנאלי וסביבותיה דרך הרגליים והעיניים. בחיי, אני מרגישה את השרירים מכף רגל ועד ישבן, הנעליים החדשות שקנינו לטיול כבר מלוכלכות (אבל גילו עמידות מרשימה לכל הנחלים שנתקלנו בהם, תודה מיקי!), המצלמה מלאה בתמונות מרהיבות, והכי חשוב – נראה שאנחנו לא מפספסים דבר ממה שיש לעיירה הזאת להציע. שלשום הצטרפנו לחבורה של שלושה ישראלים חמודים ונמרצים יחסית לשאר הישראלים פה, שלקחו אותנו לסיבוב מעגלי סביב העמק. עברנו דרך טבע פראי וכפרים נטולי-תיירים כמעט. אתמול החלטנו שנעשה משהו רגוע יותר, אז פשוט הלכנו לבד את כל הדרך ברגל לושישט, העיירה הסמוכה (חמישה ק"מ), ונלך לבקר את המפלים שנראים…
ברוכים הבאים לזרוב.קום בגרסתו החדשה והמשוכללת: גלגול חדש של האתר הוורוד והאהוב. במתכונתו הנוכחית, הוא יעקוב אחרי ירח הדבש הענק שלנו. עם כל הכבוד לטיול ענק מסביב לעולם – הסיבה האמיתית לשמה פרשנו מחיינו הישנים והנוחים, היא כדי שיהיה לנו יותר זמן וחשק לכתוב ולצלם. ופה יהיה המקום לתכנים האלה.
שמה של מנאלי בלי ספק נובע מהאוכל הרב והטעים בעיירה זו, שגורם לך לרקוד ולשיר: "מנה לי מנה לי, מנה לי חביבה". המסעדות פה רבות ומפנקות. כדורי שוקולד מפנקים בג'רמן בייקרי, מומו טיבטי, ועוד הפתעות רבות שנישאר פה עוד כמה ימים כדי לגלות. היום, הזמנו את אחת המנות המסורתיות של הודו (כלומר, של התיירים בהודו), הרי היא הצ'יקן סיזלר. אכלנו אותה במסעדת Evergreen. הגענו במטרה ברורה לכרסם את המנה המופלאה. צ'יקן סיזלר היה רעיון שנטווה במוחנו עוד לילה קודם לכן. ואכן, הגענו והשבענו את הרעב והנשמה. לאחר ציפיה של דקות ארוכות, התעופפו לעבר השולחן שלנו ששה-שבעה עופות לוהטים. תומסו ואני…
"להכין לך משהו לטיול?" שאלה אמא שלי, שבועות ספורים לפני הטיול הענק שלנו, שנה ברחבי העולם. "לא לא! אל תביאי כלום. תודה!" עניתי. "טוב, אולי רק תיק קטן של עזרה ראשונה. תרופות בסיסיות, את יודעת." בשישי, ארוחת ערב חגיגית לקראת הפרידה מאיתנו, מגיעה אמי אחרי מסע של עשרות קילומטרים, כשעל כתפה תיק בטקסטורת ג'ונגל ובגודל של צידנית. בנוסף לתיק הצד הרשמי שלה. "זה בשבילך! עזרה ראשונה!" לפניכם תכולת קיט עזרה ראשונה, נוסח אמא שלי. תרופות חיוניות. קשיות. כובע מתקפל מכוער אך יעיל. שני סוגים שונים של סקוץ' לשטיפת כלים, למקרה שיתחשק לי לשטוף כלים פתאום. פותחן. שלוש כוסות פלסטיק גדולות…
היום השני שלנו בדלהי היה נטול מטיולים. בכל מקרה, כנראה אין פה יותר מדי אטרקציות לתיירים מפונקים כמותנו. פגשתי את ללה, בחורה שהכרתי עוד מימי ישראבלוג. כמובן שהיא הגיעה עם בן זוג, וחברה, וחברה של חברה… כך הפכנו לקהילה עליזה ובנאלית של שמונה תיירים ישראלים. על מנת להתגבש ולהתחבר, ישבנו על גג של גסט האוס ישראלי באופיו עם עוד כמה ישראלים, והתלוננו כמה שאנחנו שונאים ישראלים, ובמיוחד את הנטייה שלהם להידבק זה לזה בקבוצות.
נוחתים בדלהי המונית שתפסנו משדה התעופה (pre paid יצא יותר זול יחסית) הייתה רכיבת שעשועים בפני עצמה. הנהג התייחס לרמזורים כאל המלצה, ואל פסי ההפרדה כעיטורי נוי. באיזשהו שלב נשמע צליל מתכתי עמום, כאילו נשמט חלק מהרכב. הנהג האט, עשה זיגזג קצר, והמשיך לנסוע באותה מהירות. – כמה זמן לוקח להגיע למיין בזאר? – שאלנו, הנהג ענה: כן.
זרוב: עצירת ביניים בטשקנט. הטיסה עם אוזבקיסטן הייתה הבחירה הזולה ביותר, ועל כך לעגתם לנו. ואכן, טסנו יחד עם יותר שיני זהב ממה שראיתי בכל חיי במצטבר עד כה. אמהות צעירות, שטרם חצו את גיל ה-40, מחייכות לעולם כשכל הלסת שלהן זהובה. למרות זאת, הטיסה הייתה בטוחה וזריזה, השירות אדיב והאוכל גנרי לחלוטין – לא קיבלנו שום מנה עם מקור ופרסות נראות לעין. רק כי הסרט שהקרינו בטיסה הגיע מהאייטיז. היה שם נוול עשיר, שהסתובב עם טלפון סלולרי מתקדם, שנראה ככה: נמל התעופה בטשקנט, הוא מקום קטן ומבדח. בדיוטי פרי מוכרים אלכוהול בלבד, ושטיחים מפוארים בעמדת הבידוק. אין חיבור וויי-פיי,…
מה קורה בעצם? למי שלא עקב ולא הבין: הזוג הנשוי-טרי החמוד, זרוב ותומאסו, אורזים את הקיטבגים שלהם, וטסים לירח דבש שאמור להימשך שנה. הכרטיס שברשותנו הוא כרטיס one way להודו, שם בטח ניתקע חודשים ספורים. אחרי זה מתכננים לקפוץ לביקור בתאילנד, ויאטנם. אולי גם סרי-לנקה, נפאל, סין, יפן. איפה שנוכל להרשות לעצמנו. אחרי זה, אמריקה. הטיול יסתיים באוגוסט 2012, עוד שנה מהיום, בפסטיבל ברנינג מן. בשביל הטיול, עזבנו את העבודות שלנו ואת הבית ששכרנו, ומכרנו את כל הרכוש שהייתם מוכנים לקנות. את השאר מסרנו. הדברים היחידים שנשארו לנו, הם: 1) לפטופים; 2) החברים שלנו – אתם. ואלו דברי ערך חשובים…