הצעירים של היום הם שק חבטות נוח. שום דבר לא מרגיע יותר מלהסתכל עליהם בתיעוב ולצקצק. גועל נפש, נבובים, רועשים, מכורים לאינטרנט, חסרי השכלה וערכים! אז יודעים מה? לא מסכימה עם זה. "הצעירים של היום טיפשים יותר!" לא נכון: אתם פשוט מוותרים להם. הנערים של ישראל נכשלים במבחני פיז"ה הבינלאומיים. הם נכשלים גם בבגרויות, ובעצם – בכל סוג של מבחן שהוא לא אבחון הפרעות קשב וריכוז. האם הם נכשלים כי הם חכמים פחות? כי מום גנטי מסתורי גרם להם להיוולד עם מוח מפותח פחות מזה של תלמידי סין? בולשיט. המקור לכישלון הקולקטיבי הוא הדור הקודם, שנותן לדור הבא לצמוח מפונק….
"אבל למה שנרצה לראות סרט גרוע?" – שואלים אותנו חברינו. זה גם מה שתומסו שאל אותי בערב שסחבתי אותו לסינמטק לראות את "הטרמפיסט", סנסציית הקאלט התורנית. "נו מה אכפת לך?!" הפטרתי. היה זה ערב שישי יבשושי, המסיבות בעיר לא קרצו לנו, ובכל זאת – לא הייתי מוכנה להירקב בבית. "אני הולכת לסינמטק! אשמח אם תצטרף אליי." הגבר נסחב אחריי חסר אונים. הגענו לסינמטק עם ציפיות נמוכות. תיאור הסרט היה מבטיח: מבטיח שיהיה רע. "הטרמפיסט" הוא סרט ישראלי דובר אנגלית שהופק באופן עצמאי בשנות השבעים ונחל כישלון חרוץ. הסרט מגולל את סיפורו של היפי אמריקאי המגיע לישראל של סוף שנות השישים-תחילת…
ביום חמישי נכחתי במה שהיה יכול להיות ההופעה הטובה ביותר של 2011. מצטיינים 1: בלקן ביט בוקס הוא אחד ההרכבים הישראליים האהובים עליי. כשאמרתי את זה לחברי אנין-הטעם ברטו, הוא עיקם את אפו. "לא אוהב. שמח מדי. מוזיקה נאיבית". וזאת אחת הסיבות העיקריות למה אני כן אוהבת אותה. במיוחד כשזה נוגע למוזיקה הישראלית הנפוצה: יותר משהיא גרועה, המוזיקה בישראל היא נוגה. יבשה. חסרת רוח חיים ועמוד שדרה. והנה באים בלקן ביט בוקס, ומעזים להישיר מבט אל העולם, ולנגן משהו שלא מתיישב על הפלייליסט של "סופשבוע רגוע בגלגלצ!" הם עושים את המוזיקה שלהם רב-גונית ורב-תרבותית, ובעיקר מהנה מאוד. ההופעה של בלקן…
זרוב: חיפה. נראה כי נבנתה לפי המעוותת מבין יצירותיו של אֵשֶר. עיר ירוקה-אפורה שהגורל דאג להניח אותי בה בכמה מרגעי השפל של חיי. התחתון מבין כולם, היה חלקו הראשון והמייסר של השירות הצבאי שלי. אבל אני מאמינה בכך שכל הקונספט של גורל הוא זיון שכל אחד גדול, אז בחרתי בלי היסוס בחיפה בתור יעד לרואד טריפ, כאשר האטרקציה המרכזית היא נופיו הדרמטיים של הכרמל המפוייח. שלחתי את הגבר אל סוכנות קיה. הוא חזר עם רכב מאסיבי, מבריק ומרשים. המפרט הטכני שלו: שחור מבחוץ, אדום מבפנים. תומסו: אי אפשר לצלוח את שערי חיפה באופניים, כלי התחבורה שלי בתל אביב. אפילו הליכה…
כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי במאה הקודמת, היינו מתפשטים המון. היינו נמצאים אחד עם השנייה עם השלישיים בעירום בסיטואציות שלא היו מיניות או מיוחדות. הכי יומיומיות. זו הייתה תקופה של כמה חודשים והיא גילתה לי דברים שלא הרגשתי קודם. אני יודע, תגידו שזו הייתה תקופה אחרת, פרה-היסטורית ממש, אבל כמו שתכף אנסה להראות לכם, ההפך הוא הנכון. הכול התחיל בערב אחד בדירת השותפים שלנו. עוד לפני הערב הזה נ' דיבר על עירום חצי מהזמן וניסה לשדל אותנו להתפשט בכל הזדמנות. בערב המיוחד הזה, נ' לא הסתפק רק בלהציע. הפעם הוא התפשט עוד בטרם מישהו הסכים להשתתף במיזם העירום שלו. אחרי…
לעתים אני מתפתה לחשוב שאני אדם מורכב, רב-רבדים, לא צפוי. האמת המרה, היא שכל ההתנהגות שלי נשלטת על ידי שלושה טיפוסים די פשוטים שמרכיבים אותי. לכל אחד מהם אישיות משלו ומניעים משלו. לפעמים הם מתנגשים זה בזה או מאזנים זה את זה. לפעמים הם מלבים זה את זה ליצירת מפלצת אנושית שלא ראוי לה להיראות בציבור. לפרויד היו אגו, סופר אגו ואיד. אלה שלושת הנתחים שלי: הילדה אתם מכירים אותה מסרטונים מטופשים שכיכבה בהם. היא מפגרת, מתוקה, מגושמת בנסיונות המטופשים שלה למשוך תשומת לב. תחביבים: וורוד, שופינג, תחפושות, משחקי מחשב, יפנים, פופ. שאיפות: שכולם יאהבו אותה וירצו אותה בחברתם. נראות:…
החוק הראשון והכי חשוב בפייסבוק: כל פרחולה צריכה אלבום "אילת 2010", בשביל שהחרמנים יוכלו להסתכל עליו וליהנות, לפני שיחליטו האם להציע הצעת חברות או לשלוח הודעה גסה. גם אני צריכה אחד כזה! הבעיה בהפקת אלבום כזה, הייתה חוסר החיבה שלי לעיר הסתמית אילת. לנסוע לאילת עבורי, זה כמו לנסוע להרצליה פיתוח פלוס 400 ק"מ. היתרון היחיד בעיירה הזאת, הוא הריחוק שלה מכל עיר אחרת בארץ. הישראלי הממוצע לא היה מניח את כף רגלו באילת לו הייתה מרחק 20 דקות נסיעה מהבית שלו. אבל בגלל שהיא כזאת רחוקה היא מרגישה קצת כמו וגאס, והישראלים נוהרים לשם בהמוניהם. בסוף השבוע האחרון, התלוויתי לחבורת…
יש שתי דרכים בה אשה יכולה להסתדר בעולמנו. אחת היא – לעבוד קשה ולהגיע להישגים. השנייה היא – להתייאש מראש, להבין שבתור אישה לא תגיעי רחוק בכל מקרה, ולדאוג להשיג לך בעל עשיר. בבית שלי, אומצה הגישה הראשונה. כבר בצעירותה, אמא עבדה מבוקר ועד ליל על תואר המהנדס שלה עד שהגיעה להיות האשה היחידה בין מאות גברים במפעל הטורבינות הסובייטי (באמת). בשונה מהרוסיה הממוצעת, חיכתה עד גיל 34 כדי להינשא, עד גיל 36 ללדת אותי, ועד גיל 37 לחזור לחיי הרווקות. כשהגענו לישראל, תיכף הפשילה את שרווליה וחזרה לעבוד, לא משנה במה. העיקר לשרוד. במצב כזה אין פנאי לפרק ב'….
טלוויזיה אינה נכללת בסדר היום שלי, בתור אדם פעיל, יוצר, שאוהב להוציא מהחיים את המקסימום שאפשר להוציא מהם. היא מדיום שעומד בניגוד מוחלט לכל מה שאני מאמינה בו, ואני צופה בה רק בשני מקרים: כשאני מופיעה בה (על כך אני לא מקפידה), או כשהיא משדרת תכנים מרגשים מכדי להישאר אדיש להם. זה עתה שבתי לדירתי אחרי צפייה בפרק הראשון של עונתו השלישית של האח הגדול, ואני מלאה באדרנלין כמו אחרי שוד. כי האח הגדול, גבירותיי ורבותיי, הולך לשדוד ממני למשך החודשים הקרובים שני ערבים בשבוע, ובעיקר: את הדיגניטי שלי כאדם נטול טלוויזיה. בתוקף היותי אדם נטול טלוויזיה, יצאתי לרחוב לחפש…
השערורייה האחרונה ששמי השתרבב בה, הייתה הפוסט של אלון עוזיאל אשר עסק בקריפס, הדור החדש של המטרידים אשר משגשג ברשת. אני מתה על הבלוג שלו, ותיכף כשפרסם פנייה לבנות ישראל לשלוח לו תיעוד של הצקות ברשת – לא היססתי לשלוח לו את אחד ממכתבי החיזור העיקשים ביותר שהגיע למפתן תיבתי. כבר מזמן פרסמתי את התכתובת בעמוד הפייסבוק שלי, וגם כשהעברתי הלאה לא צינזרתי דבר, ועל כך התרעמתם. על חילול הפרטיות והכפשת שמם של הקריפס המסכנים. מיכל, חברה וקולגה, שאלה אותי למה עשיתי את זה, ואם אני מודעת לכך שאני חשופה לתביעה משפטית. ואני עניתי – לא נראה לך אבסורדי שגבר זר…