פרק שני בעבודת הסמינריון של אליזרין. פרק א'> פרק 2: דף הפרופיל – כלי לעיצוב זהות אם האינטרנט התחילה כרשת של מידע, נראה כי בימינו היא הולכת והופכת להיות רשת של אנשים. הקונספט של ווב 2.0, הוא "מחשוב חברתי": רשת המעודדת יצירת תכנים, שיתוף תכנים, ושיתוף פעולה. הגולש הוא כבר לא רק צופה אשר צורך תוכן, אלא משתתף פעיל שיוצר תוכן. האופן בו אנו גולשים הופך להיות יותר ויותר אישי עם התפשטותן הבלתי פוסקת של רשתות חברתיות, כשהמובילה ביניהן היא פייסבוק. ביולי 2010, פייסבוק דיווחה על 500 מיליון משתמשים רשומים. מביניהם, 50% מתחברים לאתר מדי יום ביומו. בישראל, מספר המשתמשים עומד…
עבודת סמינריון מאת אליזרין וויסברג. הוגשה לצילה חסין. שנקר, 2010 היא נראית לי רלוונטית כעת כאשר התקשורת מדברת על הנרקיסיזם של דור ה-N. אפרסם תחילה את חלקה הראשון שבוחן את המוטיבציה לשימוש ברשתות חברתיות, בהמשך אפרסם את חלקה השני המשווה רשתות חברתיות למשחקי מחשב. מבוא רשת האינטרנט עבורי היא מקום מגורים, מקום לעבוד בו, ומקום לבלות בו. התחלתי את דרכי כבלוגרית, המשכתי ברשתות חברתיות, ובאמצעות שימוש אינטנסיבי באפשרויות שהאינטרנט מעמידה בפניי, הגעתי למעמד בו אני מצליחה להתקיים משילוב של שני התחומים האהובים עליי – עיצוב, ורביצה אינסופית מול הרשת. מה הופך את הרשת למעניינת כל כך עבורי ועבור אינספור האנשים…
הצילומים בפוסט זה צולמו על ידינו, תומסו וזרוב, וניתן להקליק עליהם להגדלה. תודותינו נתונות ל:נוקס על המחוך המהמם, גיא סילברמן על החצאית החגיגית, עומרי יובל על השאלת ציוד תאורה, נמי השובב על החזקת ציוד תאורה + פיתוי חתולי רחוב.
שורות אלה אני יושבת וכותבת מהבית החדש והמרגש שלי במרכז של המרכז של תל אביב. מדובר בדירה הכי מגניבה ביקום. עלה לנו בהרבה דם, יזע ומרשרשים להשיג אותה, אבל עשינו זאת – ואנחנו מתענגים עליה כבר חודש מאז שעזבנו את רמת גן בלי להביט אחורה. שאלה נפוצה שנשאלתי היא "למה כל כך דחוף לך לגור בתל אביב? יש עוד הרבה מקומות שנמצאים 10 דקות נסיעה מתל אביב, שבמחיר שכירות של דירת חדר בתל אביב, אפשר להשיג בהם דירת שלושה חדרים?" רק בן אדם שלא גר בתל אביב מעולם, או גר בתל אביב ולא הבין מה עושים איתה, יכול להגיד כזה דבר….
לכבוד יציאת הספר החדש והוורוד של דודו גבע, יצא המנוח לסיבוב בעיר עם אנגלמאיר חברו האהוב. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=0eNKA0lp8tw[/youtube]
אתמול פגשתי את דיוויד לה-שאפל! אני, תומסו, תריסר אנשים לבושים מוזר שהברחתי לתוך גבולות התערוכה, ועוד כמה מאות ישראלים נלהבים. אירוע אקסלוסיבי זה לא היה, אפילו אמא שלי באה. למרות הטוטאל לוק הוורוד, היה לי קשה להתבלט בין הגרופיז הנחושים שעטו על דיוויד היקר, הענוג. באינטראקציה הקצרצרה שלנו הספיק לומר לי שהוא אוהב וורוד, והסב את תשומת ליבו למעריץ הבא בעדר. לנוכח עבודתו הרהבתנית, המוגזמת, הביקורתית, היה משונה להתוודע לבחור סבלני וכנה שממש מקשיב להבלים של מעריציו היהודונים. מה שגרם לי עונג רב באותו ערב, היה הענקת כרטיסי כניסה לאנשים לבושים להפליא. עצם הרעיון של לגמול לבני אדם מקוריים בחזותם…
שלום לכולם! מהרו להוציא את התלבושות הכי מוזרות שלכם מהארון, כי הדס רשף וזרוב נותנות לכם הזמנות מתנה לפתיחת התערוכה החגיגית של דיוויד לה-שאפל! הדס רשף היא כותבת הטור שערורייתי "לא רק יין זול-המלצות השבוע" באתר התרבות ערב-רב. חוץ מזה היא אוצרת צעירה ומצליחה, אמנית בפני עצמה, וכבר פגשה את לה-שאפל השבוע כך שהיא יכולה למות שלווה. אם אינכם מכירים את לה-שאפל, עליכם להפסיק לקרוא את הפוסט הזה וללכת להלקות את עצמכם. לה-שאפל הוא הצלם הכי אדיר שחי על פני כדור הארץ, והוא הגיע לארצנו הקטנה והאומללה, כדי לחנוך תערוכת צילומים שלו במוזיאון תל אביב. [caption id="" align="aligncenter" width="461" caption="לה-שאפל…
I'm not a girl- not yet a woman אמרה פעם אישה לא סינית ולא חכמה, ואני יודע איך היא מרגישה בדיוק! כאילו, רק בזכר, אבל אני די מבין את האישה הפתטית ההיא. מבוגרים הם מוזרים, באמת! אפילו מורי ורבי חושב ככה, הנסיך הקטן. הם נוטים להיות רציניים מידי ולצחוק על שטויות שעשו בימי הנעורים, מתפלאשבקים אחורה ואומרים "אח! אלו היום ימים יפים!" וחוזרים לעיסוקיהם המשעממים בעליל! אני לא רוצה להיות מבוגר כזה. וגם הם לא! אבל למעשה, אין להם ברירה! את מבינים? ההגדרה שלי לאדם מבוגר נורא פשוטה, אפילו שהממשל כרגיל מתערב לי בדברים, מבוגר הוא אדם בעל זכות חוקית…
הרשת והעיתונות התמלאו לקראת תום שנת הלימודים בשיחה סוערת אודות הקשיים שבפרוייקט גמר בבתי ספר לעיצוב. התהליך – סווטשופ אינטנסיבי, ששיאו ביום ההובלה לגרדום, הרי הוא ההגשה הסופית. כל זה איכשהו עבר מעליי. היה לי קשה, לא היה לי רגע פנאי, כל התנאים היו נגדי, אבל התמודדתי עם זה בקור רוח, משום שצפיתי את זה. למעשה – צפיתי יותר גרוע מזה. אבל הכל התיישב על מקומו בשלום. ה-bod הוגש, וכבר הייתי מוכנה לרבוץ בנחת תחת גפני ותאנתי ולחכות לקבל את הדיפלומה שלי. אבל החלק הכי קשה בעבודת הגמר, לי וכן למרבית הסטודנטים שיצא לי לדבר איתם, הגיע אחרי שהיא נגמרה. עמלנו,…