פרק שלישי במסע הייסורים של ישו, אשר מגלה את הצדדים הפחות יפים של אמריקה. והנה: פרק 1, פרק 2 קרוב לחודשיים עברו, והכל מקבל צבעים חדשים. געגועים עזים שותפים אותי לארץ, ולאו דווקא עניינים בנאליים כגון "האמיתיות" או "החום הישראלי". דברים הרבה יותר פשוטים: האוטו שלי. לחזור הביתה עם הזריחה מלילה פסיכי, ולגלות שהבית נשאר תמיד בית, והכלבים רוצים לאכול. הריח של השדות במושבה. הריח של החדר. והים. אין פה ים, אתם יודעים. והכל כאן כחלום מתמשך. עוד מעט אתעורר בביתי ואכין לי אספרסו. אוך, אני מכין אספרסו מצוין. מה לעם הזה ולקפה. מה אני עושה כאן? עד חג המולד,…
הפוסט הקודם והפוסט הזה מוגשים לכם בחסות מלון קראון פלזה סיטי סנטר, שאירח אותנו מה שיכול היה להיות חופשה חלומית – לו היינו בריאים. איזו אומללות. יום שני התחיל די טוב. התאוששתי מיומיים של בחילות והקאות, והייתי מוכנה ומזומנה להתחיל בחגיגות יום ההולדת של הגבר. בהתחלה, שלחתי את תומסו לראיון עבודה. בינתיים, הכנתי תיק עם בגדים ליומיים. איך הפתעתי אותו, אפשר לראות בוידאו בפוסט הקודם. החדר שקיבלנו היה מקום מרווח ומרשים בפינת הבניין המרובע, בקומה 19. כשמביטים מבעד לחלון – מרגישים מעל כולם, פרט לממזרים במגדל משה אביב.
באמצע הצהריים, הוצאתי את תומסו משגרת יומו, והפתעתי אותו בחופשה אורבנית בבית מלון. ולא סתם בית מלון, אלא קראון פלזה סיטי סנטר. או במילים אחרות: הבניין המרובע של עזריאלי. תומסו, בן זוגי החתיך, שותפי לחיים, חוגג יום הולדת 539 בהמשך השבוע, וזאת הראשונה בסבב ההפתעות שאני מארגנת לו. תראו את הנער החמוד כמעט וחוטף התקף לב. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=g6NerhCz9Tg[/youtube] ביממה הקרובה אנחנו הולכים לאכול כמו חזירים, לשחות בבריכה, לקבל מסז'ים, להתאדות בסאונה, לקפוץ במיטה, לבלגן את החדר ולא לסדר אחרינו שום דבר. אין לי ספק שיהיה כיף. עכשיו אני בחופשה, אתם מתבקשים להציק רק אם יש לכם הצעות קונקרטיות מאוד. אני אספר…
ביום חמישי התגנדרתי יותר זמן ממה שלקח לי לארוז תיק לחופשה של חודש. ואז לקחתי את הגבר שלי ויצאנו לאחד מהלילות האלה שגורמים לך להאמין שאכן יש ערך מוסף לחיים בתל אביב. החל מאירועים שפקדנו, וכלה בטיפוסים שנתקלנו בהם ברחוב, הכל היה נפלא. זאת אומרת, חוץ מהכספומטים שהחליטו לחבור נגדי ולא לתת לי מזומנים. אבל ניחא. תערוכת מרכיבים האמת, שזו הייתה פתיחת התערוכה הכי מסיבתית שנכחתי בה מזה זמן רב, ולמעשה איני רואה שום סיבה למה פתיחות של תערוכות צריכות להיות פחות כיפיות מזה. אינספור אנשים מעניינים ושיחות קולחות, כל זה – על רקע אימג'ים ממושקפים של כל הנוכחים. לכבוד…
לקריאת החלק הראשון של הראיון עם תמיר חיטמן הדם של חיטמן בין הווינילים הרבים שיש בבית של תמיר, מצאתי את התקליט "ליצן חצר"- האלבום הראשון שעוזי חיטמן הקליט כסולן. יש תמונה מדהימה על עטיפת האלבום הזה. עוזי חיטמן יושב ליד פסנתר המכוסה במפה לבנה סרוגה, מהסוג שהסבתא שלי הייתה עושה. יש הרבה משותף בין תמיר והדוד שלו על התמונה ההיא. לא רק דמיון פיסי, אלא גם ברוח הנוסטלגית, בתחושה של ה"לא מכאן". מה השם חיטמן עושה לך? האם זה עוזר לך? האם זה מגביל אותך? בינתיים זה לא מגביל אותי. אני נמצא במצב שאני עוד לא בחשיפה מלאה. אני משער…
תמיר חיטמן הוא אדם שלא שייך למקום או לתקופה מוגדרים. הוא לא מכאן. לפעמים הוא נראה לי כמו אח אבוד של ג'רוויס קוקר המלנכולי, אלגנטי ונוסטלגי בקפידה. אני גם יכולה בקלות לדמיין אותו כנווד טום-וויטסי שיושב ליד כניסה לתחנת מטרו נטושה בעיר אירופאית אפלולית שלא קיימת ומוציא צלילים מוזרים ויפים מהאקורדיון העתיק שלו. הוא משנה פנים כאשר נותן את המוסיקה ואת המילים שלו לאמנים אחרים. אין לו בעיה לעבור מפריס לדרום תל אביב. "אני כמו פלסטלינה, כמו זיקית. אני יכול לדבר עם אמן מסוים וללכת לקראתו. ואז יוצאים צדדים בי שהם לא בהכרח ההשפעות האירופאיות שלי". שיעור ראשון בכריזמה לתמיר…
תזכורת: היום מרכיבים היום מתקיימת פתיחת התערוכה "מרכיבים" של דפנה טלמון. כבר כתבתי עליה, ואני מתכוונת לבוא לשם. איפה? בית קסטיאל, אלפסי 36 ת"א מתי?היום, חמישי ה-05.11 החל מ-20:00 לדף האירוע פארטי מונסטר גיבורי על סיבוב נוסף של מסיבת התחפושות המהנה ביותר שיש לתל אביב להציע לנו. והפעם: מחווה לגיבורי על, קומיקס, וכל מה שמגיע עם בלוני דיבור. אתם מתבקשים להשאיר בבית את בגדי היומיום ואת עכבותיכם. איפה? השרון 12 ת"א מתי? היום, חמישי ה-05.11 החל מחצות מחיר: 30 ש"ח, ומי שבא לפני 01:00 מקבל הנחות, אם יש בידו פלאייר של האירוע, או לכל הפחות תחפושת טובה. לדף האירוע מסיבריטני מכירים…
כמו הרבה בלוגרים נחשבים, קיבלה זרוב פנייה אישית מכוכבי "מקום לדאגה" – בה הם מביעים דאגה למצב הרייטינג של העונה השנייה שלהם בערוץ 10. זהו קמפיין חברתי יעיל. הוידאו לא מדויק, לא איכותי, וניכר שאין שום נימה אישית בפנייה האישית לזרוב ולבלוגרים האחרים. אבל כמה הם נואשים! רחמים. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=XgSNLrB0Y7I[/youtube] הז'אנר הנואש מתיישב היטב על יכולותיו הדרמטיות של אבא קריר, שתיכף ומיד ביקש ממשתתפי "מקום לדאגה" שיפנו גם אליו. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=_yCqK0C_n9A[/youtube] בלוגר נוסף שעשה זאת, הוא אסף שגיא, אבא של דורבנות. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=HdaeTQ2VU_A[/youtube] מה דעתכם? מי הכי נואש? מי הכי משכנע? האם מישהו מכם יזכור להדליק את הטלוויזיה במוצאי שבת בעקבות הקמפיין הזה?…
לאחר כל תלאות הפרקים הקודמים, זרוב מתחתנת עם חפיסה של מאסט לונג לאסט, ויכולה להיות בטוחה שזה ימשך לנצח, אם לא יותר מזה. (מומלץ לצפות קודם בפרק 1, פרק 2, פרק 3, ופרק 4) [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=kx2Mr8RCyS4[/youtube]
בתור משתמשת פייסבוק חסרת עכבות, רכשתי לעצמי 3,778 חברי פייסבוק. אני אוהבת את כולם, חוץ מאלה שמתייגים אותי בתמונות שאני לא מופיעה בהן. מכירה מקסימום 800. כמה מהם מכירים אותי? טוב, כאן אתם נכנסים איתי לדיונים פילוסופיים עמוקים על המשמעות של היכרות. אני מקבלת כמה עשרות בקשות חברות בכל יום. כשחזרתי מחודש בתאילנד, התאספו אצלי מעל 1,500 בקשות חברות. כן! טירוף. שרפתי כמה שעות מהחיים שלי למיין אנשים, כשאני מקדישה לכל אחד מהם ארבע שניות בממוצע. לאחר אלפי בקשות חברות שנשלחו ודמעות רבות שנשפכו, אני מרגישה מחויבת לענות: למה לא אישרתי אתכם? בובובו? ובכלל, איך אני מאשרת אנשים? הנה הנוסחה הסודית כולם מתחילים…