היחס שלי לאמנות, כמו לכל דבר, הוא חילוני לגמרי. אני אומרת את זה כנגד אנשים שרואים את מעשה האמנות כקודש. שזקוקים להארה, התעלות, טקסים והקרבת קורבנות כדי להרגיש שהם עושים אמנות. אני בנושא הזה לא מבדילה בין קודש לחול. לא צריכה שום תנאים מיוחדים כדי ליצור. לא צריכה מוזיקה ספציפית או רשרוש רוח חרישי. לא צריכה בדידות, או נייר עבה, או מחשב חדש, או עט יקר, או אפילו השראה כדי לעסוק במה שאני מכנה אותו אמנות. כל הדברים הנזכרים לעיל יכולים לעזור לי להפוך את האמנות שלי ליותר טובה, אבל אני מסתדרת יפה מאוד בלעדיהם. אין אצלי דבר כזה "מחסום…
אני כאן חודש, ולא בא לי להיות חכם. לא בא לי להיות מתוחכם, ביקורתי, חד כמו תער וחריף כמו חזרת. אולי זה פאטיג. אולי זה פשוט הסתגלות הגוף שלי לכל מה שביום רגיל היה גורם לי להשתגע מרוב אושר שאני חוזה מראות כל-כך משונים. קצת אקספוזיציה השאלה שגרמה הכי הרבה נזק במהלך ההיסטוריה, היא ללא ספק "אז מה אתה עושה עכשיו?" (הקרב עם "באיזו דרך נסלק את הבעיה היהודית של מולדתינו?" הגיע במקום שני. אחריה "למה אין חומוס?") כאשר השאלה באה ממקור אוהב אתה עונה בלב מלא ושלם, ובפרט מדגיש את בלבולייך הצעירים, הן על העתיד והן על בשעה הקרובה….
מבחר תמונות מרנינות מאת דור גרבש ובסמה פאהום תודה לאורן מרזם ולדור גרבש שהעלו את המסיבה על הרגליים, לרון רבין ודיוויד פרל הדי ג'ייז המנוסים על המוזיקה העליזה, תודה למשפחת פיג'לינג על הבקבוקונים וכל השאר, למאפרים של אל מקיאג' שעשו מכם את הליצנים המרהיבים שהייתם, לצלמים שהנציחו את הצבעוניות הזו בעדשותיהם, תודה לקטנסקי על העוגה הטעימה, לאנגלמאיר על הפסלון הנהדר בדמותי, ולכל מי שהביא לי מתנות אפילו שממש לא חובה, ובעיקר: תודה לכולכם שבאתם ונהניתם! במהרה נעלה תמונות נוספות של צלמים אחרים!
חיי לילה בשבילי הם כמו אוויר לנשימה. הם צורך, הם הכרח, הם הנאה ומטלה. הם סדנה לשעות הפנאי. הם התמכרות. הם חוג ליחסים בין אישיים וריקוד בסגנון חופשי. גם כשאני בעיצומה של התקופה העמוסה ביותר בלימודים, בעבודה, בחיים בכלל – לא אוותר על יציאות. הרי אני יודעת – בחמישי בלילה ובשישי בלילה לא אשב ואכין שיעורי בית. פשוט אנדוד בין דפי אינטרנט מיותמים מגולשיהם, ואוכל את עצמי על זה שאני יושבת בבית. סביר להניח שזה לא לגמרי בריא נפשית. אבל אין סוף שבוע שבו לא אלך לשטוף את האוזניים בהופעה כלשהי, אשב על איזה גג בחנוכת בית מזדמנת, אנהל שיחת…
במסיבת הביקיני הראשונה, עמד טל שפר בראשו של טורניר אכילת ארטיקים מעורר השתאות, שכל משתתפיו מעידים עליו כי לא היה כמוהו מעולם. גם במסיבת יום ההולדת של זרוב שתתקיים ביום שישי הקרוב, טל שפר יערוך הפעלות. האם יצליח להתעלות על עצמו? נחיה ונראה. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=6PpL3ekOrek[/youtube] צילום: בעז פרנקל ודור גרבש עריכה: מאיה זקס
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=TchCe6yH1Yw[/youtube]
בסביבות צהריי יום שני תפסתי אוטובוס לא מוכר לכיוון עיר זרה ומנוכרת – ראשון לציון, שם גר הוברט הגאון-חסר-החיים-שנראה-כמו-מכשפה-ואף-אחת-לא-מוכנה-למצוץ-לו. לזכותי יאמר שמגיע לי פרס נובל על שמצאתי את הבית שלו. תודה! תודה לכולכם! אני לא מאמינה שזכיתי לכבוד הזה, להכרה הזאת! ובכל זאת – עשיתי מעשה חשוב לאנושות כשגיליתי את הבית של הוברט! אבל לא עשיתי זאת בעצמי, הו לא. במהלך דרכי עזרו לי גופים רבים ובעלי משמעות. הייתה שם חיילת חביבה שאמרה לי באיזה תחנה לרדת. היו שם לפחות חצי תריסר רוסים שאמרו "לא… אני לא מכיר את הרחוב הזה. הוא קיים בכלל? אולי זה רחוב חדש בראשון לציון?"…
זרוב ראתה את הפורנו העתיק של אנגלמאיר, והנה מגיע עוד: [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=WFPtmzRyvmU[/youtube] צילום: דור גרבש עריכה: דן קשאני
עקב אורכו הבלתי נסבל של חג הסוכות, והתפרסותו הבלתי מתחשבת על גבי 2 סופי שבוע, נאלצתי לחלק את המדריך המלא לסוכות ל-2. בשל ההתפלגות האיומה, נפל בין הכיסאות האירוע האומלל של הביאנלה בהרצליה. מסקנה: התפלגות מן השטן היא! ובכל זאת, מתפלג סוף השבוע הזה לאסופות עצומות ממדים של מסיבות מעולות ואירועי אופנה מעולים. פארטי מונסטרס קברט עוד מסיבת תחפושות ביזארית מבית היוצר של הפארטי מונסטרס, אותה אין לנו כוונה לפספס. מסיבה צבעונית ועליזה ב-2 רחבות עם שלל מופעים ותחפושות, הפעם בקונספט קברט! ברחבה הראשית הפארטי מונסטרס, עם רוק, אלקטרו וטראש. ברחבה השניה מתארח ליין ה"גודי גודי" מהאשמורת עם להיטי אולדיז…
החלק המסתכל והמרגיע ביותר בלחזור מהחופשה שלי בתאילנד (וקצת לאוס), היה לגלות שהכל פה נשאר אותו דבר. אותם רחובות חפורים-למחצה. אותם פאבים ומועדונים עם אותם ברמנים. אותה סקאלת צבעים אפרפרה. הייתי אומרת שזה כמו לחזור הביתה, אבל זה יהיה שקר. אין לי שום התעקשות מיוחדת על המשמעות של המושג "בית". אני ארגיש כאילו חזרתי הביתה בפעם הבאה שאגיע לבנגקוק, צ'אנג מאי, פאי, או לחוף המוזהב של האד יואן. אותה תחושה נוסטלגית של חזרה הביתה תציף אותי אם אזכה להניח רגל בכל אחד מ-16 החדרים והבקתות שלנתי בהן. תאילנד מדהימה, לאוס לא מדהימה, אבל מה שהכי הלהיב אותי – הוא עצם…