ההבנה שאני צריכה להשתנות התחילה לנבוט עוד בישראל. בשלב הראשון, ישבתי במשרד ועשיתי את עבודתי נאמנה. אמנם תוך כדי גלישה אינסופית בפייסבוק, משחקי זומה-בליץ ושאר שעשועים, אבל הבאתי תוצאות טובות, ועשיתי זאת בזריזות וביעילות. מאידך, העובדים שקיבלו הכרה והערכה, היו משני סוגים שאני לא משתייכת אליהם: האסרטיבי-הנועז, או האסרטיבי-המעונה. האסרטיבי-הנועז עושה מה שבראש שלו, לא דופק חשבון, ובזכות יכולותיו הרטוריות הוירטואוזיות כובש את כולם, ומעולם לא נכנס לשום פינה. האסרטיבי-המעונה דואג לעשות כמה שיותר רעש סביב העבודה שביצע, ולהבהיר כמה סבל עבר עליו בתהליך. באמצעות שילוב של חריצות, כעס, ונטיעת רגשות אשם גורף הוא את כל הקידומים וההעלאות שיכול התאגיד…
לאחר כל המוזיקה האיומה ששמענו במהלך הטיול, היינו חייבים לעצמנו קצת מוזיקה איכותית. אז קנינו כרטיסים לפסטיבל הרוק הענק "Silverlake" בהשתתפות Incubus ושאר להקות תאילנדיות ובינלאומיות. הפסטיבל, על לא עוול בכפו, נערך ליד פטאיה, וכך זכינו לטעימה קצרה מהעיר הזאת. לא היה טעים, אבל בלענו.
בייבי איים סטרליט. קאז טונייט איים פאקינג יו. איים סקסי אנד איי נואו איט. אוי אוי אוי, אוי אוי אוי, סג'ה חרטטה, ואמוס דאנסר קודורו. טונוייט, גיב מי אבריפינג טונוייט. הראש שלי שטוף. מישהו חירבן, הוריד את המים, והזרים את השפכים לשכל שלי. סליחה, לא מישהו. הרבה אנשים. החירשים המכנים את עצמם "תקליטנים", ולמעשה – כל תעשיית מוזיקת הדאנס-פופ-מיינסטרים-חרא-רקוב. לא בטוחה מה השם הנכון של הז'אנר הזה. הז'אנר שהשתלט לי על השכל בלי שתהיה לי יכולת להתנגד. הקולות שם, נוכחים, מוחשיים, הקצב שלהם מלווה את צעדיי. אוסף NOW 2012 מתנגן לי בראש, ואני לא מצליחה לשים לזה סטופ. גם לא…
If you want to see mnore, go to our facebook page. Or be part of the adventure
הגסט האוס הנוכחי שלנו. אין פרטיות, אין נוחיות, אין פינוק, אין חנופה. תגידו עליו מה שתגידו, אבל יש בו אווירה. המון אווירה. והמון אופי. לא אופי טוב. הגסט האוס הזה הוא לא רק מקום להניח בו את הראש ואת התיקים ולחכות למחר. זה מקום שחווים אותו עם כל החושים. אטרקציה. מוזיאון. הדמיה של חיים אסיאתיים נוקשים.
קצת אחרי חמש בבוקר חזרנו מערב הבנות. היינו בטוחות שהבנים כבר מזמן נוחרים במיטותיהם, וגילינו להפתעתנו שלא כך הוא הדבר. ציפינו לערב בנגקוקי לוהט, אבל הוא היה פושר, והרגיש כמו חימום ומתיחות לקראת ההוללות האמיתית שתתקיים מחר. עד שהגענו למועדון הלסביות החביב Zeta, כבר לא הייתה שם אף אחת. רק צוות העובדות של המקום, די ג'יי וזמר שמנגנים לאף אחד. ישבנו איתן קצת ודלינו מידע מהבחורה שידעה אנגלית הכי טוב – פִּי. עורלי נדלקה עליה תיכף ומיד. פי אישה גברית, או יותר נכון נערית, פניה יפים ועדינים, בגדיה מרושלים, ואי אפשר לחשוד בה שהיא סטרייטית. היא הייתה נחמדה מאוד, והפנתה…
המצלמות שלנו נשברו. ראשונה יצאה מכלל שימוש המצלמה הקטנה, החזקה, העמידה. שנייה איבדה את זה המצלמה המקצועית, היקרה. שבועיים שלמים, עד שתוקן הציוד, הסתובבנו בעולם בלי לצלם. זה הרגיש כמו נכות. כמו עירום שנורא דחוף לכסות ואין עם מה. כמו התרוצצות חסרת אחריות או משמעות. הכל איבד מטעמו. הכוסיות במסיבות, האוכל בצלחות, השקיעות שמעל הים. מה הטעם בכל היופי הזה, אם אני הולכת לשכוח אותו? לשם כך, אני משרבטת את הפוסט הזה. לפני שיברחו לי התמונות מהזיכרון. הרגעים הכי מדהימים שהיו לנו בקו-טאו, שהיו יכולים להיות מושלמים אם רק הייתה מצלמה לתעד אותם. [caption id="attachment_5758" align="aligncenter" width="1200" caption="אחר הצהריים…
לפני שהגענו לקו-טאו, אמרו לנו שזה מקום "קטן", ש"אין בו מה לעשות", ו"אין לאן לצאת". המפונקים שאמרו לנו זאת מעולם לא הדירו רגליהם למקומות כמו רישיקש (כל המסעדות נסגרות ב-11), נגומבו (אין אף מועדון אחד) או קלפיטיה (נטול תיירים, נקודה). קו טאו מקום הומה תיירים חמודים, מלא חיים, שאפשר למצוא בו עניין בכל שעות היממה אם רק מחפשים. לפעמים זה כרוך בלקחת מונית, זה המקסימום. אמנכם אין חיי לילה מרתקים כמו בבנגקוק או תדירים כמו בקופנגן, אבל אינספור בארים, מספר מועדוני-חוף וטירה אחת על אם הדרך מספקים לבליין רודף התענוגות הזדמנות לפגוש דומים. על החוף: לוטוס, fish-bowl, AC bar ועוד…
אתמול באו לסיומם שלושה שבועות משובחים. במובנים רבים, המשובחים ביותר בטיול שלנו. בחודש החמישי למסע, כשכבר התרגלנו לבדידות, הצטרפו אלינו שני החברים הטובים ביותר של תומאסו: נמי (שם חיבה) ועורלי (שם בדוי). הוא מכיר אותם שנים, יותר שנים ממה שהוא מכיר אותי. וגם אני מכירה אותם שנים – כפי שאני מכירה אותו. ותמיד הם היו החברים שלו. אנשים מגניבים, מעניינים, ושלו. אבל לצרף אותם לטיול שלנו הייתה חוויה חדשה, מרעננת ומעולה לא רק עבורו, אלא גם עבורי. למעשה, נדמה לי שאני נהניתי מחברתם אף יותר ממנו. היה לשלושתנו מכנה משותף שאצל תומאסו מעולם לא היה קיים: הדחף לחגוג. לרקוד כשהשיר…
קשה לי לעשות דברים! בביה"ס אני יכול לספור על אצבעות יד אחת של אבא שלי, שחסרה לו הזרת, את מספר הפעמים שבהם הכנתי שיעורי בית. אני פשוט לא אוהב לעשות. אני אוהב לחשוב, אני אוהב לדמיין, אני אוהב להחליט החלטות, אבל לעשות זה תחום שאני לא חזק בו. התמודדתי עם תכונת האישיות הזו שלי בכל מיני דרכים עד עכשיו. הכרתי אנשים טובים שעזרו לי או עשו בשבילי את מה שלא הספקתי, הייתי מוצלח מאד בדיבור והוצאת עצמי ממצבים מסובכים בעזרת הלשון, אבל לא הספקתי הרבה ממה שיכולתי או רציתי לעשות. סיבה חשובה נוספת לכך שאני לא מפורסם ועשיר כמו שאני…