אחת מההנאות הגדולות שלנו בטיול הזה, היא הצילום. אני לוקחת איתי מצלמה לכל מקום, ושום תחושה אינה מספקת יותר מהידיעה שתפסתי פריים שאף אחד אחר לא היה מצליח לתפוס. הרבה מתמונות הטיול שלנו עולות לרשת כפי שהן, בלי פילטרים. ומצד שני, יש תמונות שאני לא מעזה להעלות לרשת עד שאני לא עוברת עליהן בפוטושופ. מכיוון שמדובר בתמונות טיול תיעודיות, תפקידו של הפוטושופ הוא רק "לשפר" את העולם הקיים, ולא לברוא עולם חדש. כל תמונה זוכה אצלי לטיפול אישי ובלעדי, אבל אפשר לקטלג את העיבוד לחמש גישות עיקריות. הנה הסבר וכמה דוגמאות לעיבוד של תמונות מהטיול. מימין – המקור, משמאל…
הגעתי לפאי בטיול הקודם בתאילנד, וכבר אז ידעתי: זה מקום אליו אני רוצה להביא את בעלי לירח הדבש. בטיול הנוכחי הגשמתי את חלומי, וגם תומאסו התאהב בעיירה מלאת החן הזו. אי אפשר שלא. פאי זה מקום מקסים, רומנטי, מתוק ויחיד במינו. עם כל הכבוד לאיים המפנקים ולעיר המרתקת, בשום מקום אין אווירה נעימה כמו בפאי.
ההבנה שאני צריכה להשתנות התחילה לנבוט עוד בישראל. בשלב הראשון, ישבתי במשרד ועשיתי את עבודתי נאמנה. אמנם תוך כדי גלישה אינסופית בפייסבוק, משחקי זומה-בליץ ושאר שעשועים, אבל הבאתי תוצאות טובות, ועשיתי זאת בזריזות וביעילות. מאידך, העובדים שקיבלו הכרה והערכה, היו משני סוגים שאני לא משתייכת אליהם: האסרטיבי-הנועז, או האסרטיבי-המעונה. האסרטיבי-הנועז עושה מה שבראש שלו, לא דופק חשבון, ובזכות יכולותיו הרטוריות הוירטואוזיות כובש את כולם, ומעולם לא נכנס לשום פינה. האסרטיבי-המעונה דואג לעשות כמה שיותר רעש סביב העבודה שביצע, ולהבהיר כמה סבל עבר עליו בתהליך. באמצעות שילוב של חריצות, כעס, ונטיעת רגשות אשם גורף הוא את כל הקידומים וההעלאות שיכול התאגיד…
המצלמות שלנו נשברו. ראשונה יצאה מכלל שימוש המצלמה הקטנה, החזקה, העמידה. שנייה איבדה את זה המצלמה המקצועית, היקרה. שבועיים שלמים, עד שתוקן הציוד, הסתובבנו בעולם בלי לצלם. זה הרגיש כמו נכות. כמו עירום שנורא דחוף לכסות ואין עם מה. כמו התרוצצות חסרת אחריות או משמעות. הכל איבד מטעמו. הכוסיות במסיבות, האוכל בצלחות, השקיעות שמעל הים. מה הטעם בכל היופי הזה, אם אני הולכת לשכוח אותו? לשם כך, אני משרבטת את הפוסט הזה. לפני שיברחו לי התמונות מהזיכרון. הרגעים הכי מדהימים שהיו לנו בקו-טאו, שהיו יכולים להיות מושלמים אם רק הייתה מצלמה לתעד אותם. [caption id="attachment_5758" align="aligncenter" width="1200" caption="אחר הצהריים…
טיפוגרפיה, חקר האותיות והגופנים, יכולה להיות משעממת. כמה מהקורסים האיומים ביותר שהיו לי בשנקר התעסקו בקטנוניות מוגזמת בקוציהם של יודים ושאר אותיות עבריות. אבל כשיוצאים למסע עם עיניים פקוחות, מוצאים אותיות חדשות ומרגשות. בכתב הנפוץ ביותר בסרי-לנקה, בשפת סינהלה – אי אפשר שלא להתאהב.
להודים אין טאקט. הנימוסים וההליכות שלהם רלוונטיים רק לתבניות התנהגות מסורתיות ועתיקות. כשהם פוגשים את חיית הבר האקזוטית המכונה "תייר", אין להם במאגר קוד להתנהגות נאותה. הם עושים מה שנראה להם נכון: הם סקרנים והם לא רואים שום סיבה להסתיר את זה. הם בוהים בבעל החיים המוזר כמו שבוהים בכלוב הזוחלים בגן החיות. הם מדברים עם התייר גם את הם לא מכירים את שפתו: הם רוצים לדעת כל מה שאפשר לדעת עליו. הם רוצים לגעת בעור הלבן שלו, ואם ייתן להם את ידו ללחיצה ידידותית, הם יאחזו בה בלי לשחרר.
בהודו אין גרפיטי. כלומר, יש – ממש מעט. צילמתי מספר יצירות גרפיטי יפות, בודדות ומיותמות בין קירות שמתחננים שיציירו עליהם. בשום מקום לא רואים אפילו ריסוס מרושל על גבי פרסומת מצוירת ששם אותה ללעג. היעדר הגרפיטי מוזר: הרי יש להודים כל כך הרבה מה למחות נגדו. העוני, הבדלי המעמדות, הבורות והשחיתות בלתי אפשריים. עובדים שמרוויחים יותר משלושה שקלים ביום נחשבים פה מעל קו העוני. שר החינוך של אחד המחוזות לא עבר בחינת בגרות מעולם. וזאת רק ההתחלה. נדמה שההודים רגילים להישאר בשקט כשדורכים עליהם. לדוגמה, כשרכבת עוצרת באמצע הפסים למשך שעה, לא תראו אף אחד מהנוסעים המקומיים מאבד את שלוותו….
הודו מלאה ביופי וכיעור שאי אפשר להוריד מהם את העיניים. מביטים סביב, ונתקלים בשילובים אבסורדיים בין קדמה טכנולוגית לפשטות כפרית, בין מסורת מזרחית לכמיהה למערב, בין כאוס לפורמליות נוקשה. הביטוי הגרפי המרתק ביותר של הקונפליקטים האלה, מתגלה בשילוט החוצות המצויר על הקירות.
שלום לכולם! מהרו להוציא את התלבושות הכי מוזרות שלכם מהארון, כי הדס רשף וזרוב נותנות לכם הזמנות מתנה לפתיחת התערוכה החגיגית של דיוויד לה-שאפל! הדס רשף היא כותבת הטור שערורייתי "לא רק יין זול-המלצות השבוע" באתר התרבות ערב-רב. חוץ מזה היא אוצרת צעירה ומצליחה, אמנית בפני עצמה, וכבר פגשה את לה-שאפל השבוע כך שהיא יכולה למות שלווה. אם אינכם מכירים את לה-שאפל, עליכם להפסיק לקרוא את הפוסט הזה וללכת להלקות את עצמכם. לה-שאפל הוא הצלם הכי אדיר שחי על פני כדור הארץ, והוא הגיע לארצנו הקטנה והאומללה, כדי לחנוך תערוכת צילומים שלו במוזיאון תל אביב. [caption id="" align="aligncenter" width="461" caption="לה-שאפל…