אופנה. תחום אותו אני אוהבת ומתעבת. אוהבת אותה בתור תחום של יצירתיות בלתי נגמרת, דינמיות, התחדשות, תרבות, משחק בחומר, צורה וגוף האדם. שונאת אותה בתור תחום מקובע, פלצני, מסחרי, שמכוון לאנשים הכי עשירים בעולם ומוצג על האנשים הכי רזים בעולם. שכופה אותנו, המתלבשים, לחוקים ומגבלות חדשים כל עונה ועונה. כאילו אין לנו מספיק חוקים. חוקי הלבוש מושרשים אצלנו כל כך חזק שאנחנו לא שמים לב אליהם ופועלים לפיהם כמובן מאליו, ועל כך אנו ראויים לבוז. לדוגמה: הטאבו העולמי על חשיפת חזה נשי. עקבים. ואף בסיסי יותר: האיסור ללבוש אותם בגדים פעמיים ברצף. יהרג ובל יראה בציבור באותם בגדים של אתמול….
לפני כחצי שנה נדבקתי בחיידק הגאגא. פוסטים של אהבה כתבתי לה, שיערי קיצצתי לכבודה, התלבשתי בדמותה, והתנהגתי בצורה שלא הייתה מביישת את מורשתה. אהבתי אל הגאגא כאשה וכתופעה לא שכחה.רק קצת התמסדה, התברגנה, כמו כל אהבה וותיקה וטובה. והיום, לקראת פרק ספיישל גאגא של Glee, אני נזכרת שוב בה – ובתוכן העסיסי הסובב אותה.
הפוסט הזה הוא פוסט פרגון לאנשים שאני אוהבת לקרוא או לשמוע, והייתי רוצה לשמוע מה דעתם בסוגיה שעומדת במרכז המסיבה שלנו: מה עדיף, רוק או פופ? כל מי שמצוין בפוסט הבא מקבל כניסה זוגית חינם לרוק-או-פופ, המסיבה האינטראקטיבית הראשונה ביקום, שתתקיים ביום חמישי הקרוב במועדון הברזילי. חלקם מקבלים גם תמונת פרופיל שאיירתי להם במיוחד! שאר הקוראים מקבלים המלצה על התכנים המוזיקליים ו/או האינטראקטיביים הכי מוצלחים שמתקיימים היום בעברית. הערת שוליים
ביום חמישי הדבקתי על הקיר שלי בפייסבוק את פתיחת התערוכה Aftershock של זיו קורן, הודעתי שאני הולכת לשם, והלכתי לשם. שוק התערוכה שמוצגת במתחם הרכבת ביפו היא יומן מסע מצולם מהריסות האיטי. זיו קורן התלווה למשלחת הסיוע של ארגון לתת, ותיעד את החורבות, את הזוועות, את ההרס, וגם את התקווה והחמלה האנושית שצמחו בסיטואציה האיומה הזו. התערוכה שיצאה – מזעזעת ומשתקת כמו לפיתת אשכים עזה. אמנם הגענו לשם במצב הרוח הנהנתני השמור לפתיחות של תערוכות, והשמענו קולות אכזבה רמים כשגילינו שלא מגישים שמפניה ובוטנים. שמפניה ובוטנים! נחרתי בבוז אחרי סיור קצר בתערוכה. פתאום חשתי סיאוב רב לנוכח פתיחות התערוכות המלוקקות,…
לא חסרים צלמים, לא חסרים גרפיקאים, במיוחד לא בחוג מכריי. אבל רק גרייס למברגר יודעת לעשות גרייס למברגר. רציתי אותה עוד לפני שפגשתי אותה. את הטוטאליות, הדרמטיות, האפלה, הזעם והפגיעות. האמנות שלה כבשה אותי, ואחרי זה גם גרייס עצמה. נכנסה לחיי בסערה, ונשארה שם. למרבה המזל, הקמפיין של לוריאל נתן לשתינו את הדחיפה לעשות את הפקת הצילום המתבקשת. עכשיו אני אפסיק לקשקש ואתן לתמונות לדבר בעד עצמן. הקליקו להגדלה.
היחס שלי לאמנות, כמו לכל דבר, הוא חילוני לגמרי. אני אומרת את זה כנגד אנשים שרואים את מעשה האמנות כקודש. שזקוקים להארה, התעלות, טקסים והקרבת קורבנות כדי להרגיש שהם עושים אמנות. אני בנושא הזה לא מבדילה בין קודש לחול. לא צריכה שום תנאים מיוחדים כדי ליצור. לא צריכה מוזיקה ספציפית או רשרוש רוח חרישי. לא צריכה בדידות, או נייר עבה, או מחשב חדש, או עט יקר, או אפילו השראה כדי לעסוק במה שאני מכנה אותו אמנות. כל הדברים הנזכרים לעיל יכולים לעזור לי להפוך את האמנות שלי ליותר טובה, אבל אני מסתדרת יפה מאוד בלעדיהם. אין אצלי דבר כזה "מחסום…