תציעו משהו יותר כיף ממסיבה בחוף כמעט נטוש, עם החברים והאנשים הכי טובים, מלא אוכל ואלכוהול, אוהל מצויד במטבח מאובזר, ערסלים וחדרי שינה, ואני אקרא לכם משוגעים. טוב, אולי אתם לא משוגעים, אבל אולי אין לכם את החברים שלנו יש. אנשים שגם עם פינצטה אי אפשר היה לבחור טובים, יפים ומשוגעים מהם. הם היחידים שגרמו לנו להתגעגע לארץ ישראל כשטיילנו ונהנינו בארצות המרהיבות של מזרח אסיה.
דווקא בוולנטיינז, קבעתי לצאת עם בירדי הגרמניה ופוקסי השבדית. הודות לקאוצ'סרפינג שחיבר בינינו, סוף כל סוף יכולתי לצאת לערב בנות מהנה ומשעשע. או לפחות כך חשבתי כשהשארתי את תומאסו בבית. הערב אכן התחיל כיאות: עם אלכוהול מהקיוסק, אוכל רחוב ורכילות חוצת-אוקיינוסים. אבל אז, באני סימס לבירדי "היי, איפה את? אפשר לבלות ביחד!". באני הוא די ג'יי לבנוני מגניב שגר בבנגקוק ומכיר את כל המועדונים ששווה לצאת אליהם, וגם נוטה לפנק בדרינקים חינם ושאר פריבילגיות ששחצן מקומי יכול להרשות לעצמו. בלילה הקודם בו יצאו לבלות יחדיו, בירדי התמזמזה איתו קלות. הוא רצה אותה והתכוון להפעיל עליה את קסמיו בליל הוולנטיינז. לה…
רציתי לצאת. מאוד רציתי לצאת. מעבר לזה שרציתי לרקוד ולהתיידד עם חברים חדשים בעיקר מסוג תאילנדיות, לא רציתי להרגיש לבד. נחסם לי הפייסבוק, ועד כמה שזה שטותי, זה גרם לי להרגיש בודדה בעולם. תומאסו כל הזמן מציע שנלך לבלות בנפרד. בדרך כלל הייתי זורמת עם הצעה שכזאת. בערב הזה, הייתי זקוקה לו נואשות. נפשי הרגישה שברירית במיוחד. דיסקו טקסי התכוננו ליציאה בקפדנות. התלבשנו, התגנדרנו. אני שתיתי וויסקי מהמכולת. כשחזרתי מהשירותים בחצות הליל מוכנה לצאת – פגשתי את בעלי שרוע-איברים על המיטה. המסיבה היחידה שפניו היו מועדות אליה, הייתה במועדון השינה. לא משנה כמה הוא הכחיש זאת, הוא היה מעוך. אוי…
אתמול באו לסיומם שלושה שבועות משובחים. במובנים רבים, המשובחים ביותר בטיול שלנו. בחודש החמישי למסע, כשכבר התרגלנו לבדידות, הצטרפו אלינו שני החברים הטובים ביותר של תומאסו: נמי (שם חיבה) ועורלי (שם בדוי). הוא מכיר אותם שנים, יותר שנים ממה שהוא מכיר אותי. וגם אני מכירה אותם שנים – כפי שאני מכירה אותו. ותמיד הם היו החברים שלו. אנשים מגניבים, מעניינים, ושלו. אבל לצרף אותם לטיול שלנו הייתה חוויה חדשה, מרעננת ומעולה לא רק עבורו, אלא גם עבורי. למעשה, נדמה לי שאני נהניתי מחברתם אף יותר ממנו. היה לשלושתנו מכנה משותף שאצל תומאסו מעולם לא היה קיים: הדחף לחגוג. לרקוד כשהשיר…
המסיבה התחילה ברגל שמאל. היה משעמם והיה נדמה שכולם בורחים מאיתנו. אחרי כמה שעות, ליד שולחן הביליארד הקרוע, פגשנו באנשים היחידים שלא נרתעו מאיתנו באותו ערב אומלל. לא חשבתי ששיחת החולין תוביל לאנשהו. כבר למדתי כמה חד-פעמיים וקצרים יכולים להיות קשרים שאתה מנסה לטוות בצד השני של העולם. וגם אם הם יברחו מאיתנו כמו שבורחים כולם, מה קרה, לא נורא. כולה שלושה צרפתים. מה כבר יש לי איתם במשותף? חשבתי. אבל בימים הבאים המשכנו להיתקל בהם, והם אפילו נעתרו להזמנה שלנו והגיעו לארוחת ערב ובירה בביתנו הקטן! בארוחה הזאת, גילינו שהם סוג של סולמייטס. המקבילים הצרפתים שלנו, במידה מסוימת. [caption…
התלונה הכי נפוצה מפי תיירים ישראלים, היא "איכס, יש פה מלא ישראלים". הם אומרים זאת בסלידה, וממשיכים ללכת בשביל החומוס, מנקודה ישראלית אחת לזו שאחריה. אבל אני למדתי לאהוב ולהעריך את התיירים והמטיילים הישראלים, ולדעת שבמקרים של מצוקה וגעגועים הביתה, תמיד יש לי שביל החומוס המחבק והמפנק לחזור אליו.
הסחורה המנצנצת, הנשים היפות, הטקסים החגיגיים, הוורוד בכל מקום התנקמנו בי בסופו של דבר. מרוב שסובבתי את הראש, נתפס לי הצוואר. נתפס חזק, וזה כואב. תנועת הראש שלי מוגבלת ל-7% ממה שאני רגילה אליו, וכל תנועה לא נכונה מחוץ לטווח הזה גורמת לי להתעוות מרוב סבל. אני מרגישה מוגבלת. אני גם מרגישה כאילו זה מגיע לי. כאילו האלים של כל הדתות באיזור מענישים אותי על החטאים של הימים האחרונים. זה לא בסדר ליהנות עד כדי כך, בשום דת שאני מכירה. הגרגרנות, החמדנות, העצלות, הזימה. בנגקוק היא עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות, וסוף השבוע האחרון שלנו היה בכחנליה אחת גדולה. ערב בנים:…
ציפיתי להגיע לבנגקוק בכיליון עיניים, וגם פחדתי. הייתי כאן לפני שנתיים וחצי והתאהבתי בעיר השוקקת הזאת. הרהרתי בה: יכול להיות שהיא הייתה עבורי מקום כה מרהיב רק כי זו הפעם הראשונה שאני מטיילת לבד מחוץ לישראל, המקום הראשון שאני מגלה ומבלה בו בכוחות עצמי, ללא טיול מאורגן או אמא שמחזיקה אותי ברצועה? הזיכרונות של בנגקוק היו חקוקים בראשי בהירים ומהנים, אבל לא היה לי שום מושג איך העיר הזאת תרגיש לי עכשיו, אחרי שראיתי כל כך הרבה. פחדתי שאני סוחבת את תומאסו לאיזה חור גיהינום מטונף שאני רואה בדמיון שלי כמו גן עדן דרך פילטר של נוסטלגיה. [caption id="" align="aligncenter"…
התאהבתי באוכל הסרי-לנקי החם, האקזוטי, המנחם והמעודד, הנאכל בידיים ומשמח את הבטן. ידעתי שבשום מקום בעולם לא אזכה שוב לאכול אותו, בטח שלא בישראל, ולכן מוטב כי אלמד איך מבשלים אותו. החאפרים החמדנים לא היו ערוכים לקראת בקשה משונה כמו קורס בישול, אבל תמורת מספיק כסף – מצאתי סוכנות נסיעות מקומית שהסכימה לאלתר לי שיעור בישול. שאלתי בבירור האם אפשר לסדר לי שיעור עם טבח טוב שגם יודע אנגלית. "בטח, תבואי מחר בתשע" ענה לי רג'ה מנהל הסוכנות, ולא ידעתי למה לצפות. למחרת בתשע, אמר לי רג'ה "שבי", והתחיל לכתוב במחברת הוורודה שלי מתכונים מפורטים באותיות מסודרות להפליא של אנגלית…
התיירים שצובאים על סרי-לנקה עושים את השהייה פה קשה למטיילים כמונו. הסיבה לכך, היא שהמקומיים לא ניחנו ביכולת להבחין בין אלה לאלה. הם טועים לחשוב שמטיילים הם תיירים, ומציקים להם עד צאת נשמתם. לא יודעים מה ההבדל בין תיירים למטיילים? אתם זקוקים לחופשה טובה. ניתן להבדיל בין שני הסוגים בקלות, ויש ביניהם הבדל של שמיים וארץ. בשני המקרים מדובר באנשים שטסו מחוץ למדינת המוצא שלהם במטרה לראות עולם, אבל זהו. תייר ומטייל יכולים להגיע לאותו מקום, ולחזור עם חוויות שאין ביניהן שום דבר במשותף. מה שונה כל כך? הנה המדריך. אורך השהות תייר מגיע לחו"ל לשבוע של חופשה. הזמן שלו…