בזמן שאנחנו אוכלים לשובע, הוא הלך לסיבוב ומת. רק כשאספנו את הדברים במטרה להמשיך בדרך ליעד הסופי, גילינו שהוא שוכב בעשב הגבוה עם העיניים אדומות והשיניים חשופות.  אנחנו היינו המומים. אולי המומים זו מילה חזקה מדי. היינו מרוגשים קצת. לא כל יום אדם מערבי רואה מוות של חיה גדולה מול העיניים.

אטרקציות לא חסרות בכל מקום תיירותי. בטח שלא בהודו. המבקרים במדינה רעבים לריגושים וההודים רעבים לכסף. כל דבר שאפשר לנצל למטרות מכירה, בטח אם אפשר להציג אותו כאקזוטי, אותנטי או "מזרחי" נמצא על המדף ומוצע בכל זמן אפשרי למטייל החולף.

קאמאל, מנהל הגסט האוס שלנו, הציע לנו חוויה שכזו. התיאורים שלו נשמעו לקוחים כמו מספר אגדות. כמו סרט של דיסני. כל אחד דמיין לעצמו את אלאדין או הנסיך הפרסי ושם עצמו בתפקיד הראשי.  קאמאל ידע שלא להשתמש במילים השחוקות שכל האחרים משתמשים בהם ולא ציין שהמסלול שלו הוא ה"לא תיירותי" ( מילת קוד ל"תיירים-מטופשים-שמאמינים-שהם-חיים-במאה-ה17"—בסרט). הוא הסביר לנו שנעבור בכפרים שלא יציעו למכור לנו כלום – עניין נדיר ביותר בהודו. "אתם תתחילו בעצירה לאיסוף מאובנים"  הוא אמר. אני דימיינתי את המדריכים של החברה להגנת הטבע שהיו לי בביה"ס ואיך הם חוטפים שבץ.  "אחרי זה תעברו בכפר עם בתי בוץ ותוכלו לראות איך הנשים לוקחות מים מהנהר כשלידם חיות בר שותות ממנו". בראש שלי עברו עשרות סרטי נשיונל ג'איוגרפיק עם תנינים שתופסים את הצוואר של החיות שמרכינות אותו לשתות.

[image title="הנה שוכבים להם 25 אלף רופי" size="large" id="4392" align="center" alt="הנה שוכבים להם 25 אלף רופי" linkto="default" ]

הצלחנו לאסוף עשרה ישראלים להצטרף למסע בין יממה אחת. כולם אנשים שפגשנו יום לפני ורצו חברה בת שפה אחת.  היתרון של "חוויה ישראלית מלאה" הוא בשמחה ובסחבקיות שלה. החיסרון הוא בדיוק אותו הדבר. היינו ארבעה זוגות ושני בודדים.  המדריך של הספארי דיבר עברית בחצי משרה והשאר אנגלית רצוצה.  עמוק בתוך הטיול נבין שאין יותר מדי טעם לדבר עם המקומיים ונייצר תרבות משלנו ושיחות בשפת התנ"ך בלבד.

עוד לפני שהגענו ל"ספינות המדבר" ראינו חיה מרתקת. למעשה, עד סוף הטיול, ומלבד המוות זו היתה החיה המעניינת היחידה שראינו. בכניסה לשמורת הטבע של הדיונות צעקה "תראו!, תראו!" ועל הכביש נחה לה לטאה בארוך של יותר ממטר.

הגמלים שלנו חיכו לנו בכפר מרוחק עשרות קילומטרים מהעיר. עמוסים באוכל, שתיה ובדים רבים להקל על התחת הלבנבן שלנו.  ניסיתי לצלם בווידאו את הטקס הידוע של צרחות הפחד של העליה הראשונה על גמל, אבל עושה רושם שאף אחד לא התרגש יותר מדי.

ההליכה במדבר הראג'אסטני יפה אך מתסכלת. למי שחי בישראל, המובן של המילה "מדבר" מתחברת מייד למחסור חמור במים, נוף צהוב לחלוטין ושיממון נטול חיים גבוהים יותר מכמה סנטימטרים מהקרקע. המדבר שאנחנו רכבנו בו על גמלים ענקיים היה ירוק ברובו (מלבד הדיונות המשתלחות כמו זרועות) ומלא חיים.  שיירה של עשרה גמלים, בשקט היחסי של השממה.

[image title="צפרדע חול מסתתרת מהחרא של הגמלים" size="large" id="4391" align="center" alt="צפרדע חול מסתתרת מהחרא של הגמלים" linkto="default" ]

בשעות הערב המוקדמות הגענו לדיונה רחבה וארוכה. חולות נודדים בצבע זהב.  התיישבנו על שמיכות מטונפות שפעם היו צבעוניות והתחלנו לקשקש.  אחרי ארוחת הערב של טאלי, התחלנו את השיחה היחידה האפשרית מתחת לשמיים נקיים ומלאי כוכבים – היקום וכל השאר. מהר מאד זה הגיע לפוליטיקה.  מצאתי בן שיחה מרתק שאורח חייו שונה מאד משלי (מ"פ בצבא, מהנדס חשמל) שיש לו דעות קרובות לאלו הקיצוניות שלי. יחד, ניסינו לבנות אוטופיה ולבער את הבעיות האיומות בדרך אליה. הגענו למסקנה שיש אנשים חארות בעולם ויהיה קשה מאד. מהר מאד החבורה נרדמה, ואחרי שהמהנדס קיבל הוראה מאישתו לחזור אליה ולחוות את ירח הדבש שלהם כראוי, גם אני ניסיתי לישון.

לא הצלחתי לישון. השינה על שמיכות שמונחות על החול היא לא דבר מומלץ. חיות רבות נעות במרחב הזה וחלקן ישמחו לאכול חלקי אדם. היתושים/זבובים לא הפסיקו לזמזם באוזן וחיפושית זבל אחת ניסתה לתפוס לי את הבוהן וגלגל אותי למאורה שלה. מזל שאני שוקל יותר משבעים קילו.

בבוקר, הרמנו כוסית לכבוד הגמל שמת, שמחנו שאנחנו חיים (אם כי מטונפים ברמה אחרת מזו שהכרנו עד כה) וחזרנו אל המבצר בו ישנו ואל החלק של הודו שנחשב ציויליזציה.   כשחזרנו ראינו את קאמאל שפוף ומסכן. הסתבר שהגמל שמת היה שלו והוא הפסיד סכום כסף ששווה חמש משכורות בגללו.  שמחנו שאנחנו מרוויחים יותר ושבנו אל הנוחות של בתי הקפה.

[image title="כפר מרוחק בו ילדים לא יודעים את המשמעות של כסף -נוט!" size="large" id="4393" align="center" alt="כפר מרוחק בו ילדים לא יודעים את המשמעות של כסף -נוט!" linkto="default" ]

משהו קטן נוסף – תודה למי שתרם בשבוע האחרון לקופת השרצים הפעוטה שנותנת לנו עוד נשימה קטנה והרפתקאה גדולה. מי יתן ולא תדעו רעב או מוות.