אומרים שהתפיסה של ההודים שונה מהתפיסה שלנו, המערביים, בנוגע להיבטים רבים של החיים. אני סבורה כי זה לא עניין של תפיסה: כמה מונחים בסיסיים פשוט לא נקלטו בהודו מעולם. כמו המבורגר שפשוט אי אפשר למצוא פה, ככה אי אפשר למצוא היגיון, היגיינה, או אמת.

היגיון

ההודים לא מצייתים לחוקי לוגיקה פשוטים ולא למוסכמות בינלאומיות. התוצאה היא לפעמים כאוס ססגוני, ומרתק, ולפעמים תסכול ואיבוד עשתונות. תוכלו לראות את זה מתבטא בתפריטים ההודיים העמוסים כל טוב, בלי שום סדר הגיוני (קינוחים? בסוף? מה פתאום). תוכלו לראות את זה במנהגים הדתיים, שכוללים רעש טורדני במשך חצי משעות היממה, אנשים בתחפושת מצחיקה שמצליפים בעצמם, ורמאות-תיירים חמדנית. תוכלו לראות את זה בבירוקרטיה. תוכלו לראות את זה בשילוט:

-תמונה-

אמת

אין להאמין לשום מילה היוצאת מפיו של הודי. יש סיכוי של מעל ל-50% שהיא לא מתארת נאמנה מציאות שמתקיימת או שתתקיים. הסיבה הראשונה היא, כי ההודים לא יודעים אנגלית. כלומר הם יודעים גרסה כלשהי של אנגלית, שהיא לא השפה שהטלנובלות לימדו אותנו בתיכון. אם תשאלו הודי האם יש לו במסעדה את המנה שאתם רוצים, הוא יענה "yes". הפירוש של זה באנגלית-הודית, הוא "לא". הסיבה השנייה היא, שאתם תיירים ומצווה לשקר לכם כדי להוציא מכם כמה שיותר כסף. אל תופתעו כשתשלמו יותר על אוטובוס "דלוקס" ותקבלו עגלה חורקת. תירוצו של מוכר הכרטיסים תהיה "לא הבנתי, אני לא יודע אנגלית".

זמן

הזמן בהודו זז אחרת. נתחיל בזה שהשעון בהודו מקדים את שעון ישראל בשעתיים וחצי. מה קשור וחצי? למעשה, אין לזמן חשיבות כלל. הרכבת אמורה לצאת מהרציף בשעה שש? יש סיכוי שהיא עוד תחכה לכם שם כשתמצאו אותה (ברציף הלא נכון) בשעה שבע. כשהודי מבטיח לכם שהאינטרנט יעבוד מחר, הוא כנראה מתכוון לכך שהאינטרנט יעבוד היום, אתמול, מחרתיים, או אף פעם.

מרחב

כמו הזמן, גם המרחב ההודי אינו מציית לחוקי הפיזיקה. קרוב זה רחוק, רחוק זה קרוב, עשר דקות הליכה יכולות להיות שוות לשלושים דקות נסיעה. קנה המידה של מפות עשוי להטעות, ואי אפשר לסמוך על הכוונה של אף אחד. לעולם אל תשאלו מקומי שאלה סגורה של כן/לא, כמו "המוזיאון, זה ימינה?". אתם תקבלו את התשובה הגנרית "כן". פשוט תשאלו "איפה המוזיאון".

בהודו גם אין מרחב אישי. תייר הודי יכול לחבק אותך כשהוא מצטלם איתך, או לשלוח לעברך יד כשאתה הולך ברחוב. קבצן יכול למשוך בבגדיך. רוכל יכול לנופף בסחורה שאינך צריך עשרה סנטימטרים מקצה אפך.

היגיינה

לא צריך לשים יד כשמתעטשים! לחטט באף בציבור? זו מצווה. יריקות? נהדר! רק תדאגו ללוות אותן בקולות כחכוח-ליחה עזים. זה עוד כלום. הזבנים לא ישתמשו בכפפות גומי בשביל לזרות תבלינים על מנת האוכל שלכם. הבעיה מתעוררת כשאתם מגיעים לבית החולים, וגם שם כפפות גומי לא באות בחשבון. אמנם אנחנו עוד לא הגענו לבית החולים (שלא נדע!) אבל היום דיברנו עם אחות צעירה מישראל, שהופתעה לגלות שהמזרקים מגיעים עם מחט מקובעת. בישראל חובה להשתמש בכל פעם במחט חד-פעמית. פה זה אפילו לא קיים.

לסיכום: רוב הסיכויים שלא תמצאו בהודו מה שאתם מחפשים. מצד שני, תמצאו המון דברים מרתקים ומפתיעים שלא חיפשתם.