מהיום שקנינו כרטיסים בכיוון אחד להודו, חודשיים לפני הטיסה, התחילו הפרידות. לפניכם סדרה של פוסטים, כל אחד מהם עוסק בפרידה אחרת.
פרידה מהעבודה
עבודה במשרד: סלע איתן של יציבות, שמושך את האדם הקטן שרק רצה להרוויח קצת כסף למצולות של שגרה מדכאת. מצד אחד – חשתי חיבה עזה לעבודה שלי ולקולגות. מצד שני – המחשבה שמחר אני אמורה לעשות את אותו דבר שעשיתי אתמול ועשיתי לפני שבוע ואעשה בשבוע הבא, גרמה לי לרצות ליפול ולמות. על פי חוק, עובדים ותיקים כמוני (שנה וחצי מהחיים שלי. או מיי גוד) צריכים להודיע על התפטרותם חודש מראש. והחודש הזה, היה החודש הקשה ביותר. אמנם לא הייתה עבודה רבה, באופו יחסי לחודשים קודמים. אבל העבודה שהייתה, נראתה מעיקה יותר מתמיד. למרות שהתחלתי לחפף בשעות, הזמן הפך להיות ארוך יותר. הרגשתי כמו בימים האחרונים בצה"ל, רק מושכת את השעות עד שיגמרו.
ואז הגיע היום האחרון בעבודה ושמחתי עד אין קץ. הזמנתי את חבריי למשרד לארוחה שמנה בביתי, הכנתי להם ספר מחזור חמוד, ונהניתי מחברתם – סוף כל סוף לא במסגרת המשרד.
מהיום שהפסקתי לעבוד, כולם שאלו אותי "איך החופש". חופש לא היה לי. הכנות לנסיעה של שנה הן משרה מלאה בפני עצמה, וגם השעון הביולוגי כבר היה מכוון ל-8 בבוקר.
אבל פתאום, ביום שבת בלילה, אחרי סופשבוע של בטלה, שחייה בים, ושאר תענוגות, לא הצלחתי להירדם. הלב דפק במרץ והרגשתי אבודה בחלל. המחשבה על כך שלא אצטרך לקום מחר בבוקר וללכת לשבת באותו המשרד המוכר נסכה בי אימה אמיתית. מה? אין מסגרת? אין משכורת? מה יהיה עליי? מה עשיתי לעצמי? איך אשרוד?
הרדמתי את עצמי על ידי קריאה של שלוש-מאות עמודים במדריך למטייל בהודו. אינפורמציה חסרת תועלת בהתחשב בכך שהספר הודפס איפשהו בשנת 1995. למחרת התעוררתי והכל היה שוב טוב.
עכשיו, אני משכנעת את עצמי שהעבודה שלי זה לטייל שש שעות ביום, לכתוב שעתיים, ולאכול לפחות שעה. ככה יותר קל להסתגל לחופשה הענקית הזאת. לאחרונה התחלנו לצפות בכל העונה של מד-מן בלפטופ, ואני מדמיינת את חברי-למשרד בסיטואציות שבסדרה. זה מבדח וקצת עוזר להשכיח את הגעגועים.
כל הפרידות
בתור אחד שמקבל קצת כסף מהמדינה בכל חודש, במשך יותר מ16 שנים, ורטרואקטיבית, מגיל 18, שזה יותר מ17 וחצי שנים:
מעניין אותי לדעת, ממש משגע אותי לדעת, כמה כסף חסכת לטיול.
ואיך מסתדרים עם טיול, ללא הכנסה במשך שנה.
כנראה תורמים לכם גם הרבה. סומך עליכם שחישבתם גם את הדבר הזה. הרבה הצלחה בנופש הארוך. עבודה משרדית במשך שנה וחצי נראית לי חלום. זה מאוד תלוי בגישה. ומקווה שאני אצליח גם בזה, לפני גיל הפרישה שלי, בעוד כ32 שנים :)…