היו לנו המון דברים. כשנוסעים לטייל בעולם במשך שנה, אין צורך בהמון דברים. למעשה, צריך כמה שפחות. כחודש לפני שעזבנו את הדירה, התחלנו במבצע הפינוי. שמרנו בצד את הדברים שבאמת נצטרך (לפטופ, מצלמה, 14 זוגות תחתונים), ואת הדברים שבאמת אסור לזרוק (טבעת אירוסין). את כל השאר – פיזרנו. שתי מכירות-ענק שנערכו בביתנו עזרו לנו להיפטר מהר של הבגדים והרהיטים הכי טובים שלנו. את החפצים שלא נמכרו, מסרנו בתור מתנה, או "לשמירה". בקטע של "קחו את זה, תשתמשו, תיהנו, מתישהו ניקח את זה בחזרה. עלק"

מאוסף הבגדים הוורוד והעצום שלי נותרו כ-10% אחוזים. חברותיי לא הבינו איך אני מעזה לעשות את זה, להיפטר בכזו קלות מהחפצים שאהבתי. אך על תחושת הגרידיות גברה תחושת השחרור. אהבתי את החפצים ששירתו אותי נאמנה לאורך השנים, אבל הם סיימו את תפקידם ומוכנים לעבור הלאה. בינתיים, משמח אותי שחברות כוסיות מעלות תמונות שלהן לבושות במה שהיה פעם הבגדים שלי. אני גאה בגורים שלי שמצאו בית טוב.

כבר כמעט חודשיים אנחנו מטיילים, והציוד שלנו כולו מתרכז בשני תיקים, אחד מהם קטן כמו ילקוט של בית ספר. וזה מרגיש כאילו כלום לא חסר. עם כל הגעגועים לטוסטר-אובן והספות ונעלי העקב שהיו שלנו ולא יחזרו – יש לנו אחד את השני, יש לנו את כל העולם פרוש לפנינו, ויש לנו את התחושה ששום דבר לא כובל אותנו למקום. וזה יקר ערך מכל חפץ שאפשר לקנות.