‏13/11/2011 18:38

יום ההולדת של תומאסו קרב ובא, הוא ממש מחר, ואני זוממת מזימות. גם הוא נעלם לעיסוקיו יותר מהרגיל היום ואתמול. יכול להיות שהוא גם זומם משהו נחמד. יכול להיות שנמאסתי עליו ושהוא צריך שקט, כי אני יכולה להיות בלתי נסבלת לפעמים.
היום הלכתי לחפש את המאפייה. כי איזו מין עיירה יכולה להתקיים בלי מאפייה? ואיזה מין יומולדת זה יהיה בלי עוגה? בטח לא יום ההולדת של אהובי, מעריץ של דברי מאפה ועוגות יומולדת בפרט. זה היה חיפוש ממושך ומגוחך. שאלתי כמעט כל תושב בעיירה איך מגיעים למאפייה. התשובות שקיבלתי העידו על כך שהמאפייה רחוקה, קרובה, בצפון, בדרום, בג'ונגל, בתחנה המרכזית, ליד תחנת הרכבת, בפאתי הנמל. אחרי הליכה ארוכה עד התחנה המרכזית, בעל חנות מזון כיוון אותי למאפייה שמספקת לו מצרכים. הוא אמר לי שזה קילומטר או מאתיים מטר או חצי שעה הליכה מפה או חמש דקות בטוקטוק. התחלתי לצעוד בשביל שאמור להוביל למאפייה. צעדתי וצעדתי, נכנסתי לעומק העיירה, לאזורים שלא דרכה בהם רגלו של תייר, וניסיתי לשאול מקומיים איפה המאפייה. הם ענו לי "no bakery".
התייאשתי מחיפושים, חרגתי ממנהגי ושכרתי טוק-טוק. מה כל כך גרוע בטוק-טוק אתם שואלים? קחו את החרמנות החייתית של נהג מונית ישראלי מצוי, הוסיפו את מכשול השפה והכפילו באוטיזם הסרי-לנקי. הנסיעה הייתה מפחידה. הנהג נסע פיתולים פיתולים בשבילים צרים והייתי בטוחה שהוא תיכף שוחט אותי ביער. ואז הוא שלף תמונה של המשפחה שלו עומדת לפני בקתה דלה והתחיל לספר לי על חייו, ונתן לי את פרטי הקשר שלו – ולא הבנתי אם עליי להירגע או להילחץ עוד יותר.

למרבה המזל, הטוק-טוק נעצר בשלב מסוים, והריח שהגיע לנחיריי לא השאיר מקום לטעות. זוהי מאפייה ולא זירת רצח כלל! המאפייה הייתה מרהיבה ומלוכלכת כמו שרק מאפייה מסחרית בסרי-לנקה יכולה להיות. הסברתי לאשה שלא יודעת אנגלית טוב כל כך מה אני מצפה ממנה לעשות: עוגת יום הולדת יפה וטעימה לבעלי. ציפיתי לגרוע ביותר.
מחיר הנסיעה למאפייה היה 100 רופי מקומיים. כשהגענו למאפייה הרגשתי כל כך אבודה, שהצעתי לנהג 200 אם יחכה לי בחוץ דקותיים ויביא אותי בחזרה לגסט האוס. הוא הסכים בחפץ לב חשוד. יצאתי מהמאפייה, הבחור התניע את הטוק-טוק ונסענו משם. עוד לפני שהספקתי לדמיין תרחיש אימה חדש, הגענו לאיזור מוכר: השביל שמוביל ישירות לגסט-האוס שלנו. בסיכומו של עניין, לאחר מסע החיפושים האינסופי, גיליתי שהמאפייה נמצאת מרחק של 7 דקות הליכה ממקום מגורינו.

‏14/11/2011 16:36

ההפתעה השנייה המתוכננת לבעלי הערב לכבוד יום הולדתו, היא מסאז'. חברתנו השבדית שרה מקבלת כמעט מדי יום מסאז'ים מרוכל-מסאז'ים מקומי משופם שלא הייתי נותנת לו לגעת בי גם אם חיי היו תלויים בזה. אבל היא אומרת שהוא ממש טוב, ושהיא עוברת מסאז'ים בשבדיה על בסיס קבוע, ככה שהיא מבינה. הוא גם זול פי 2 מהאופציות האחרות, שלגביהן לא שמעתי שום המלצה. אז דיברתי איתו באנגלית שבורה וקבעתי שיגיע להפתיע אותנו בחדר ב-6 בערב. מה באמת יקרה? זו הפתעה גם בשבילי.

‏14/11/2011 18:29

קבענו בפיצרייה ב-4, אבל שרה ומישה השבדים נעלמו, והפיצרייה בכלל הייתה סגורה. אז החלטתי שאת המסיבה הננסית ונטולת-האורחים שלנו נקיים במסעדה הקרובה, מקום נאה עם תפריט יקר מדי בשם SAMS שתמיד נראה ריק. אבל זה היה קרוב לגסט האוס, וכשהתגנבתי לשם מנהל המסעדה היה נראה כאילו הוא מבין אנגלית. הסברתי לו שעליו להסתיר את העוגה עד שנסיים לאכול, ואז להוציא אותה לאור בליווי זיקוקים ונרות. חוץ מזה היו תלויים ברחבי המסעדה בלוני יום הולדת חצי-רופסים, משומשים במצב טוב. התייחסתי לזה כאל סימן וכאל חיסכון בכסף ובנשיפות.

התיישבנו במסעדה, קיבלנו את המשקאות שלנו (בירה לאשה ומים לגבר), והסתכלנו זה לזה בעיניים. תומאסו התחיל בשיחה נרגשת וכנה על איך הרגשות שלו לגביי השתנו לאורך הטיול הזה. ואז מישה ושרה המאחרים הגיעו כשמתנה בידיהם וכולם חזרו להיות עולצים ורועשים. צוות המלצרים היה אווילי ומבולבל כמו כל צוות מלצרים סרי-לנקי, אבל סך הכל הם סיפקו לנו ארוחה טעימה מאוד, והיקרה ביותר שאכלנו מאז שהגענו לפה.
המתנה של מישה ושרה נפתחה, ומתוכה התגלגלו הפתעות קסומות שתומאסו אוהב. חבילות רבות של עוגיות השוקולד הסרי-לנקיות האהובות על תומאסו, בוטנים, טוויקס – והדובדבן שבקצפת: צנצנת נוטלה! מישה ושרה היו טובים אלינו. ערכה של נוטלה בעיירה הזאת גבוה מערכה של צנצנת יהלומים.

כשכולם סיימנו לאכול, רמזתי למנהל המסעדה שעכשיו יהיה זמן טוב לעוגה. כעבור כמה דקות, החל פיגוע! רעשי נפץ רמים הרעידו את המסעדה והפילו את הלב שלי לתחתונים. תומאסו עמד לזנק מתחת לשולחן מתוך אינסטינקט ישראלי, כאשר העוגה הגיעה לחדר, מלווה בנר גדול וייצוגי. פיגוע הזיקוקים נשכח חיש קל, וכולם התפעלו מיופייה של העוגה. האצתי בכולם לאכול מהר, כי השעה שש הגיעה, וכולם יודעים מה קורה בשעה שש, נכון? מגיע לגסט האוס רוכל מסאז'ים עם שיניים חסרות וידיים מזהב.

כשראיתי שמתעכבים, יצאתי מהמסעדה כדי לא להשאיר את המסאז'יסט בידיים ריקות. למרבה המזל הוא חיכה מחוץ לגסט האוס ולבש את אותה חולצה צהובה שלבש הבוקר, אחרת לא הייתי מזהה אותו. ניסיתי להדריך אותו: "כשאני מביאה פנימה את בעלי, דפוק בדלת, תגיד שזה הפתעה ואתה לא יכול להגיד ממי". המטרה הייתה לשחזר סצינה מאחד הפרקים האחרונים של מאד-מן. המסאז'יסט הנהן בראשו כאילו הוא מבין, ודפק בדלת. כשתומאסו פתח לו הוא עמד מולו נבוך כמה שניות, ואז אמר בקול מבויש "מסאז'". ההומאז' לא הצליח, אבל המסאז' כן.
כעת הפאניקה והארגון של הפתעות יום ההולדת מאחוריי. תומאסו מקבל מסאז' מעמיק מגבר לא מושך בחדר ונהנה מכל רגע. קודם הם עשו את זה בחוץ, לקול רחש הגלים, אבל אז התחיל לרדת גשם ותומאסו ניתר פנימה כשהוא מרוח בשמן קוקוס ותחתוניו רטובים.

‏14/11/2011 21:15

מאוחר יותר הסתבר שהבדיחה הייתה על חשבוני. אחרי המסאז' המשיך תומאסו את הנאום המרגש שלו. הוא אמר שגילה במהלך הטיול כמה התבהר לו העתיד שלנו ביחד, וכמה חשוב לו לשמור עליי מפני כל פגע. ואז הוא אמר שהביא לי משהו שישמור עליי, לפחות במידה כלשהי.
-גז מדמיע? שאלתי.
אבל במקום גז מדמיע קיבלתי טבעת נוצצת ויפה, שתסמן אותי כאישה נשואה ותגן עליי ולו במעט מפני הקריפים הבינלאומיים המנסים להשתחל לתחתוניי.
היה זה יום הולדת שמח לשנינו. לא נשכח אותו לעולם. לפחות עד יום ההולדת הבא.