דווקא בוולנטיינז, קבעתי לצאת עם בירדי הגרמניה ופוקסי השבדית. הודות לקאוצ'סרפינג שחיבר בינינו, סוף כל סוף יכולתי לצאת לערב בנות מהנה ומשעשע. או לפחות כך חשבתי כשהשארתי את תומאסו בבית. הערב אכן התחיל כיאות: עם אלכוהול מהקיוסק, אוכל רחוב ורכילות חוצת-אוקיינוסים.
אבל אז, באני סימס לבירדי "היי, איפה את? אפשר לבלות ביחד!". באני הוא די ג'יי לבנוני מגניב שגר בבנגקוק ומכיר את כל המועדונים ששווה לצאת אליהם, וגם נוטה לפנק בדרינקים חינם ושאר פריבילגיות ששחצן מקומי יכול להרשות לעצמו. בלילה הקודם בו יצאו לבלות יחדיו, בירדי התמזמזה איתו קלות. הוא רצה אותה והתכוון להפעיל עליה את קסמיו בליל הוולנטיינז. לה – היו תוכניות אחרות. היא התחרטה על המזמוז איתו ביום המחרת, אך העדיפה לשמור אותו בין ידידיה, ומסרה לו את המיקום שלנו כדי שיוכל להצטרף.
תוך כדי כך, בירדי התכתבה גם עם וולף. וולף זה סיפור אחר: עליו היא הייתה דלוקה באמת. היא הכירה אותו לפני כמה לילות, לקחה אותו למאורה שלה, ונתנה לו לבצע בה את זממו.
באני הגיע ראשון והרגיש בר מזל: איזה גבר זוכה לדייט-וולנטיינז עם שלוש בחורות כוסמופוליטיות כל כך? הנער התמים חשב שיקבל משהו באותו ערב פרט לכאב ראש – וטעה. מאוחר יותר, הצטרף וולף. בירדי פחדה שהבנים יריבו ביניהם – אבל הם מצאו חן זה בעיני זה תיכף ומיד. וולף, אמן גרפיטי מאלבניה, טיפוס אנטי-ממסדי בצורה קיצונית, נדלק על באני ממבט ראשון. "אתה מגיע מלבנון, אתה מבין איך זה כשהעם שלך מדוכא!" אמר, והוסיף "אני סומך עליך, נלך לאיפה שתגיד."
עלינו על מונית ונסענו למועדון הבא בהמלצתו של באני. בירדי ישבה על ברכיו של וולף ועפעפה בעפעפיה. הוא, מצדו, אמר: "את, את לא מבינה כלום מהחיים. את אולי יותר גדולה ממני באיזה שמונה שנים, אבל את לא יודעת מה זה חיים קשים!"
"פאק יו!" צעקה עליו.
"כבר זיינתי אותך!" צעק עליה בחזרה, והיא הסמיקה והחווירה בו זמנית, השתתקה.
באני התחיל להבין מה קורה. וולף, מצדו, המשיך להתחנף אליו. "כשחיים כמונו, אז מבינים שאסור לתת לאף אחד לזיין אותך. יש איזה מישהו שחייב לי עשרת-אלפים באט, ואני הולך לפרק אותו."
"ברור, ברור" ענה באני. "יודע למה הייתי חייב לעזוב את לבנון? כי נתתי מכות רצח לשוטר שניסה לנשק את חברה שלי."
ובזמן שוולף ממלמל משהו על כמה שהוא שונא את המשטרה אני צחקקתי מהאירוניה של הסיטואציה, ובירדי אכלה את עצמה.
באותו הערב באני הפגין התנהגות למופת. לא רק שלא הרג במכות את וולף, הוא אפילו הכניס אותו למועדון בחינם והשקה אותו על חשבונו. וולף, לעומת זאת, כשגילה על ההתפרפרות של בירדי עם באני, התהפך. את הזעם הבלתי-מרוסן שלו הוציא על בירדי. בהתחלה לא דיבר איתה. אחרי זה תפס את זרועה בכוח ועלב בה. הייתי מספרת לכם את פרטי האירוע, מי אמר מה למי, אבל סמכו עליי שזה לא מעניין. מספיק שהייתי צריכה לשמוע את הסיפור הזה שלוש פעמים ולהרגיע את בירדי המתייפחת והמבוהלת.
מה היה הדבר ההגיוני לעשות במצבה של בירדי? לצאת מהמועדון, ולא לראות יותר אף אחד מהגברים בשום הזדמנות בעתיד – כי פאדיחה. מה בירדי עשתה? ישבה מחוץ למועדון וכססה ציפורניים בעודה מצפה לסמס מוולף הזועם. כשהגיע הסמס הפוגעני, היא כינתה את וולף פסיכופת אלים ומשוגע, הזילה דמעה או שתיים, והמשיכה לחכות לעוד סמס.
בארבע לפנות בוקר הייתי עייפה ומרוטת-עצבים מכדי להמשיך לבלות והצלחתי סוף כל סוף לגרום לבנות לקחת מונית לאיזור המגורים שלנו. בירדי מצדה, הקלידה לוולף עוד ועוד הודעות. למחרת פגשתי אותה, והיא סיפרה לי את קורותיה. וולף הגיע לחדר הגסט האוס שלה בשש לפנות בוקר, היא רצתה לדבר איתו ונתנה לו להיכנס. הוא הטיח בה עלבונות. היא דרשה ממנו לעזוב. הוא עזב. הוא חזר לחדר הגסט האוס שלה בתשע בבוקר, עם ורד בידו והתנצלות בפיו. היא נתנה לו להיכנס. הוא הזמין אותה להצטרף לחדר המלון המפואר שלו. היא סירבה. הוא כעס והתחיל לשבור לה דברים בחדר ולהרביץ לקירות. היא דרשה ממנו לעזוב. הוא הלך. מאז שהוא הלך, היא מלכלכת עליו, כועסת עליו, מכנה אותו דושבאג, ילד מפגר, פושע מטורף, ומחכה ליד הסלולרי שלה, שיצור איתה קשר.
איזה טיפשה בירדי, תחשבו בוודאי. אך לא: בירדי אינה יוצאת דופן. כל כך הרבה נשים שאני מכירה, חכמות, מושכות מצליחות, והן מתנהגות בדיוק כך. ברגע שהן פוגשות את הגבר האלים, ההפכפך המתעלל, המרוכז-בעצמו, הן הופכות לניאנדרטליות כנועות ומתחנחנות. הן הופכות לכדור-הנזלת הקטן שנדבק לאצבעות שמנסות להשליך אותו. תבונתן בורחת מהן, ובמקום לאסוף את עצמן וללכת למקום בו הן רצויות, הן מלקטות פירורי יחס מהגבר שלא מוצא בהן עניין.
אסיים במסר ליום האהבה, ולכל יום אחר:
חברותיי הנשים: אתן מטומטמות, וזה מביך אותי אישית. בעל כורחי אני אישה, ואתן מוציאות לי שם רע. תפסיקו להיות סתומות. תפסיקו לצאת עם גברים שלא שמים עליכן זין ושמתייחסים אליכן כמו זבל. תפסיקו לתת לגיטימציה להתנהגות הדוחה הזאת, וליפול בטריק המחמאה-המעליבה של המרכז לאמנות הפיתוי. הגברים שראויים לכן הם אלה שמתנהגים אליכן בנימוס, אדיבות ואציליות. הם אלה שמאמינים באהבה, הדדיות, ואורגזמה נשית. במקום לשבת ולחכות לטלפון מהאידיוט האגוצנטרי התורן, קחו יוזמה ותרימו צלצול לבחור הנחמד. מקץ שנים ספורות, אתן מוזמנות לחזור ולהודות לי.
אני מקווה ששמת לב שלכל האנשים האלה יש שמות של חיות, מה שהופך אותם לאמינים כמו חבר שלי ארנולד ינקובצי השני.
מאוד מכוער מצידך לכתוב פוסט ביקורת כזה על מכרה שלך, גם אם הוא לא יגיע לעיניה הזרות לעולם, והיא עלומת שם וזהות כאן. יש דימויים שלא משתמשים בהם כדי להסביר סיטואציה ולהעביר מסר. הטון האליטיסטי שלך מעצבן אף הוא.
היי זרוב. אני רוצה להוסיף על התגובה שלי ולהבדיל אותה מהתגובה התחתונה. אין לי דבר נגדך, אני קוראת את הבלוג באופן די קבוע ונהנית ממנו. אני לא מכירה אותך או את תומאס מעבר למה שנכתב כאן, ובטח שאיני בעמדה להעביר ביקורת אישית וארסית כדוגמת זו שמתחתי. הפוסט צרם לי והגבתי עליו, אני מאמינה שעשיתי זו בצורה ניטרלית פחות או יותר. יכול להיות שאת לא מסכימה איתי, הרי רסמת אותו.
בכל מקרה, לא היה כאן טון אישי ורציתי להבהיר זאת.
הרי פרסמת אותו*
ואולי אם היית נשארת עם הגבר הכה מוצלח שלך (קיבלנו הוכחות לכך במחוברות) בערב שמהלל את האהבה שאת יודעת עליה כל כך הרבה, לא היית כל כך מתוסכלת באותו ערב אותו נאלצת לבלות כמו רווקה כזאת או אחרת.
שורה תחתונה: את לא יותר טובה מאף אחת.
הפוסטים שלך מעצבנים ואת בלתי נסבלת, תפסיקי לדבר בגנותם של נשים.
את המביכה, את הטיפשה ואת המאוסה.
אחרי שמחקתי את בעלך מהפייסבוק שלי בגלל אוננות יתר שלו מצידו על עצמו, אני מוחקת אותך.
וואו, איזה שטויות.
תתבגרי כבר.
אני חושבת שהפוסט הכעיס אותך כל כך בגללך, לא בגללי.
נראה שפגעה לך הזרוב בנק' רגישה,
מבאס לחכות בקסיסת צפורניים, לטלפון מהאידיוט האגוצנטרי התורן, אה?
מה גם שאת מתנהגת באובססיביות בדיוק כמו בירדי, מתעצבנת ומתרגזת,
אבל נשארת לקרוא עד המילה האחרונה וגם מגיבה!
זה פטאט ברמות ורק מחזק את המסקנה של הפוסט.
קיצר,
נמאס לך? מביך אותך? הדלת פתוחה קוקי, Ctrl + w ואת לא פה,
חבל עליך, תסכול עושה קמטים ומי יקח אותך עם קמטים חוץ ממטפלת פיליפינית?
מעולה! לייק על הסיפורים שלך, רהוט ומעניין, וכן, עזבי שטויות, את צודקת אלף פעם, גם לי יש מבוכה וכעס כלפי נשים כאלה, אבל מצד שני, מגיע להן מה שהן מקבלות, לא?!…
אהבתי, זרובה.
ולא רק בגלל איך שאת כותבת, שתמיד כיף, אלא יותר בגלל שעד שאפרת מצאה אותי, הייתי בעבור כל הבחורות שהכרתי "החמוד".
תני לי לספר לך על דמות "החמוד". החמוד הוא כתף טובה בשביל הבחורה לבכות (כמו ידיד הומו, רק שהוא לא) ונחמד לה לעשות איתו אולי כל מני דברים מגניבים, אבל קשר הוא לא יקבל לעולם, וגם לא סקס. היא תעדיף תמיד ללכת אל המצ'ואיסט, המניאק, שמתיחס אליה כמו לזבל.
זאת שכתבה לך את תגובת הנאצה שלמעלה, כתבה אותה בגלל שחבר שלה / חבר לשעבר / בעלה הוא כזה. והיא בכל זאת יצאה/התחתנה איתו. והאמת עקצה והכיאבה לה. אל תקחי ללב 🙂
סימבה.
רק בגלל התגובות הלא מפרגנות שלפניי אני אצא ממנהג הקריאה הפסיבית שלי ואגיב –
הפוסט הזה נכון מאוד ומצוין. ואגב מותר לאישה להיות עם חברות ביום האהבה ולא עם אהובה כי לא כולנו מייחסים חשיבות ליום האהבה..
הלוואי שנשים לא היו נופלות לשטויות של אומנות הפיתוי. ויצא לי לדבר עם גברים על עניין ה"כשהיא אומרת לא, למה היא מתכוונת" ואצלי לא זה לא, ולא ברור לי על מה כל המהומה. אבל בשיחה הזאת הגברים ציינו שיצא להם לשכב עם בחורה שאמרה "לא, לא" ואח"כ הם שאלו אותה למה היא אמרה לא ותשובתה הייתה "סתם.. כדי שיהיה מעניין.." אז וואלה.. עצוב לי שיום יבוא ואני יכולה להתמזמז עם איזה בחור שיחשוב שה"לא" שלי זה כמו ה"לא" שלה ונגיע למצב מאוד לא נעים בגלל שיש בחורות כאלה.
קצת קשה לי לשפוט בחורות שבוחרות את המתעללים למיניהם כי זה עניין רגשי שאני מאמינה שקשה לשלוט בו. אני במקומן הייתי הולכת לטיפול מההבנה הפשוטה שאמנם אני מתאהבת בבחור כזה אבל זה לא הבן אדם שהייתי רוצה לבלות איתו את חיי.
מה שאני לא מצליחה להבין בפוסט וגם בתגובות שמעליי, דוגמת נטלי, זה את הכעס שיש על הבנות האלה.
על מה? על החולשה שלהן?
ולמה דווקא זה מביך אותכן באופן אישי ולא עוד אלף התנהגויות אחרות של קשורות במין או מגדר?
לכן הפוסט הזה מכעיס בעיני, בטל בעיני ולא בגלל שאני יוצאת עם מתעלל או כל שטות אחרת שנכתבה פה על ידי כל מיני מתבגרים.
הבעיה בעיני שאת כבר לא כזאת, ובתור אישיות אינטרנטית כלשהי, את מכתיבה דעה, בין אם את רוצה או לא,
וזה לא פעם ראשונה שאת מדברת סרה על נשים.
זה לא חוכמה בכלל (בלשון המעטה)
תחשבי על זה.
הפוסט פונה לנשים שרגילות, בעצם מכורות, ליחס רע. המטרה שלי היא לנער אותן, להוציא אותן מדפוס החשיבה הזה. למרבה הצער, הדרך היחידה לשבות את תשומת לבן היא באמצעות יחס רע.
לפי תגובתך, נשמע שאת לא בקהל היעד הזה, אבל העובדה שהוא מרגיז אותך מוכיחה את יעילותו.
שכחתי להוסיף שהתגובה של סימבה היא דיכוטומטית בדיוק כמו הפוסט הזה.
עכשיו תקראי את התגובה של סימבה, עכשיו תקראי את הפוסט שלך.
את לא על הסוס.
שכחתי להוסיף שהתגובה של סימבה היא דיכוטומית בדיוק כמו הפוסט הזה.
עכשיו תקראי את התגובה של סימבה, עכשיו תקראי את הפוסט שלך.
את לא על הסוס.
לקחת 2 משפטים שאת עצמך ניסחת ואת מתייחסת אליהם כאקסיומות:
מי אמר שכדי לנער מישהו או לשבות את תשומת ליבו תעשה רק על ידי מתן יחס רע?
ואיך העובדה שהכעס שלי על ההתיחסות הפוגענית שלך לנשים מוכיחה את היעילות של מה שכתבת כאן?
אותי חינכו שדעה מביעים בכבוד ובצורה מתחשבת.
אם קהל היעד הזה של הפוסט הוא חלש וכפוף, אז את מכופפת אותן עוד קצת, כי את מרגישה יותר טובה מהן?
לא הבנתי.
היו עוד אלפי דרכים להתייחס להתנהגות כזאת של נשים או גברים או להפך (מאד חד ממימדי מלכתחילה להתמודד עם נושא כזה בפוסט כזה), בעיקר בצורה מעצימה.
את לא יכולה להעצים אישה או גבר או חתול או כל בעל חיים, אם את שיפוטית (לרעה, בבירור).
בכל אופן, לא נראה לי שהמטרה שלך הייתה להעצים, מלכתחילה, ככה שזה לא רלוונטי
ולכן הפוסט הזה הכעיס אותי במיוחד.
נשים כמוך מסוכנות בעיני אבל בעיקר בעיקר, צבועות.
אהבתי את המסר בסוף. באמצע העלילה די התבלבלתי. (השעה גם עכשיו, אני שוב אחרי לילה לבן, ולאג והשהיה של כשנה וחצי).
די חבל על האלימות. העולם הזה באמת עדיין לא פייר, מכמה בחינות. מקווה שבסוף יהיה טוב. עדיין לא הסוף 🙂