אין הרבה מוסיקאים שאני אוהבת יותר מ-10 שנים. מייק פאטון הוא אחד מהם. אפילו אוזי אוסבורן, אליל בלתי מעורער של שנות נעוריי, מתחיל לעצבן אותי. כי הוא כל הזמן אותו דבר וזה נמאס. אבל אין דבר כזה, נמאס ממייק פאטון. הוא משתנה ומפתיע כל הזמן. מי אתה, מייק פאטון?
אני מכירה אותך כל כך הרבה זמן ואין לי תשובה עדיין.

אני אוהבת את החומר היותר הקיצוני של פאטון, למשל זה שהוא עושה עם גורו האוונגרד ג'ון זורן, שאתו הוא הופיע בישראל לפני שנה וחצי. זה היה מחזה מאד מוזר: פאטון על בימת היכל התרבות בתלבושת גופניק מסורתית עושה נויז. כמה זקנים, מנויי היכל התרבות שתפסו את המקומות הטובים ביותר, ברחו משם מהר.
ככה זה נראה ונשמע אז, בערך:

המוסיקה של פיית' נו מור מצליחה לבטא רק קמצוץ מהכישרון המפלצתי של פאטון. הוורסטיליות שלו מבדילה אותו משאר הפרצופים מ-MTV.
הדברים הכי טובים שעשה פאטון – "מיסטר באנגל", "פאנטומס", "מונצ'יילד" ועוד – כנראה שלעולם לא יגיעו ל-MTV ולעולם לא ימכרו אצטדיונים.
בפברואר השנה פיית' נו מור יצאו לסיור הופעות אירופאי אחרי 11 שנות שתיקה, באותו הרכב שהיה לפני פירוק הלהקה בשנת 1998. במשך כל הזמן הזה חברי הלהקה היו עסוקים בפרויקטים שלהם ולא ממש היו בקשר אחד עם השני. לדברי בסיסט הלהקה, בילי גולד, הלהקה לא נותנת ראיונות ולא עושה מסיבות עיתונאים, כי כבר אין להם צורך למכור או לקדם משהו. הם מעדיפים להתמקד בהופעות בלבד וככה זה עובד טוב יותר עבורם.

ההופעה של פיית' נו מור המאוחדים הייתה, לפחות בעיני, גולת הכותרת של "ועידת המוסיקה של היינקן" – אירוע שמציב את תעשיית המוסיקה הישראלית על המפה המקצועית העולמית. כלומר, אני מקווה שככה זה יהיה באמת.

אלה היו יומיים של פאנלים וכיתות אמן שדנו בכל מיני אספקטים של הביזנס המוסיקאלי.
היו שם מלא אנשים מסקרנים: הבסיסט של פיית' נו מור בילי גולד, המולטי-טאלנטית שרון קנטור, שנראית לגמרי רוקיסטית גם בחודש תשיעי. כשראיתי אותה בהופעת החימום של איגי פופ בתל אביב לפני שנתיים, היא הזכירה לי את פאטי סמית' הצעירה והיפה.
היו שם גם: מארק קייטס,האיש שגילה את סוניק יות' ואחד המנהלים המוסיקאליים החשובים כיום, צמד האלקטרו החם LCD Soundsystem ועוד רבים וטובים.

הייתה גם הרבה בירת היינקן צלולה, המשחררת יצירתיות ומשתנת בטירוף. סקאזי שיתף את כל נוכחי הפאנל בדילמה האם לצאת להשתין או לא, בסוף הוא ואסף אמדורסקי לא התאפקו ויצאו. ג'יימס מרפי מה- LCD Soundsystem נשאר במקומו, אך גם הוא בשלב מסוים נראה חסר מנוחה ובקושי מתאפק.
האירוע המרגש ביותר בוועידה עבורי הייתה כתת אמן עם הגיטריסט והסולן של להקת Dinosaur Jr, ג'יי מסקיס (J. Mascis ).

ג'יי מסקיס דומה מאד לגארת', חברו של ויין והאב הקדמון של הגיק שיק. דיבורו איטי, מילים וחלקי משפטים נעלמים בדרך.נראה שהוא חי באיזשהו עולם מקביל אשר רק לעתים ובאקראי נפגש עם המציאות הרגילה שרובנו נמצאים בה. כך הוא מתאר את החוויה החזקה ביותר שלו בסיור ההופעות הנוכחי של הלהקה : "זה היה בפסטיבל "פוג'י" ביפן…. ראיתי את כל האנשים…. עושים….ככה…. אני לא יודע….".
כמה טוב שג'יי מסקיס מנגן בגיטרה, ושדרכה הגאונות שלו יוצאת לעולם. כשהוא ניגן סולו, כמעט הזלתי דמעה, ולא בגלל שהייתי אחרי די הרבה בירות. זאת באמת הייתה מוסיקה שבאה ממקום אחר, טוב יותר.

Dinosaur Jr יחד עם הלהקה הישראלית מונוטוניקס חיממו את פית' נו מור באותו ערב.
בהופעות של מונוטוניקס יש אינטראקציה צמודה בין המוסיקאים והקהל. למעשה ההופעות שלהם עוברות לא על הבמה אלא בתוך הקהל.
הקהל הופך להיות חלק פעיל במתרחש. ראיתי איך זה עובד בתוך מועדון של כמה מאות איש ותהיתי מה יהיה עכשיו. גם הפעם, האנרגיה המטורפת של הסולן עמי שלו הכניעה כמה אלפים להתיישב על הרצפה ולצרוח יחד איתו "יססו". זה היה רוק-נ-רול במיטבו.

ג'יי מסקיס נראה על הבמה כמו פיית יער קסום. תאורה כחולה הטיבה עם שערו הפלטינה. הוא סיבב את עצמו במגברים ענקיים והיה לו טוב במערה הזאת. Dinosaur Jr היו מצוינים בהתחלה, טובים בהמשך, אבל בסוף רציתי שילכו כבר.
כשמייק פאטון יצא לבמה, זה כבר לא היה גופניק, אלא השטן ממוסקווה. טונות של קריזמה אווילית. אהבתי את צבע החליפה, סוג של אדום שזיף. וכמו השטן, מר וולנד, גם פאטון צלע ונעזר במקל הליכה בהתחלה. לא הייתי בטוחה אם זה גימיק תיאטרלי או תוצאה של תאונה נוראית וכואבת וכבר התחלתי לרחם עליו. זה היה גימיק.

פאטון והחברים בחולצות רטובות נתנו הופעה אדירה. מי שראה את פיית' נו מור לפני כן, יסכים שההופעה הנוכחית לגמרי מבטלת את הקודמות. הסט-ליסט של ההופעה שמרה היטב על האיזון בין אגרסיה של נויז, כמו ב-Surprise you're dead"", לבין מלנכוליה אווירתית ומיסטית של "Stripsearch" או "Evidence". אחד משירי ההדרן שחתמו את ההופעה היה קאבר ל-"Midnight cowboy " – נעימה סינמטית מאת ג'ון בארי, מלחין של סרטי ג'ימס בונד, שבה ניכרות ההשפעות של אניו מוריקונה הגדול. פאטון ביצע את הקטע במלודיקה. זה נתן טעם מעט נוסטלגי ועצוב בסוף. כי כבר התחלתי לחשוב על החוויה הזאת בזמן עבר, כמשהו חד פעמי שמעולם לא יחזור.

יום למחרת על אותה במה הופיעה להקת MGMT – צמד אמריקאי של חברה' צעירים, שנראים אף צעירים מגילם. פופ קליט ומתוחכם עם נגיעות אלקטרוניות ופסיכדליות. במהלך היסטוריה הקצרה שלהם, MGMT הספיקו להנפיק כמה להיטים גדולים, כמו "Electric feel" ו-"Kids " – השיר הראשון שהחברים כתבו אי פעם ביחד, עוד בשנת 2003. ואולם, עם כל הפוטנציאל והכישרון שלהם, יש להם עוד הרבה מה ללמוד בעניין של הופעות חיות. ההופעה שלהם בתל אביב הייתה לא אחידה, היו כמה הרגעים שנראו חובבנים וחסרי אנרגיה. בסיום ההופעה הם ניסו לעשות דחליל על הבמה ואני לא הבנתי למה. אבל לראות את "Kids " לייב היה כיף גדול.

ביומיים האלה מעבר לכביש הופיעה גברת מדונה. לא הייתי שם. אני מעריכה מאד את מדונה וחשה סולידריות נשית עמה. אבל אני לא מצטערת על הבחירה שעשיתי. אני מעדיפה מוסיקה שבה אני יכולה לזהות את עצמי ולא להיות עוד בורג מתוך 70 אלף ברגים אחרים. כי זאת התחושה שהיא נותנת לי.
באתי לאירוע שהיה שונה, אלטרנטיבי. אלטרנטיבה היא לא סוג המוסיקה או כמות של רעש ודיסטורשנים , אלא דרך החשיבה. שרון קנטור הגדירה את זה מצוין בפאנל, כשאמרה שהאלטרנטיבה האמיתית היא יצירה שבאה מהמקור של יושר אמנותי טהור. נראה לי שהדברים שראיתי ושמעתי עונים על ההגדרה הזאת. לפחות , אני מאמינה שזה באמת כך.

נילי חנקין היא עיתונאי ואשת תוכן, בקרוב תעלה פינה חדשה שלה ביחד עם הצלם לירון ארל בה יעשו עם מוזיקאים חדשים ולוהטים מטעמי תוכן מהבילים.