אתמול באו לסיומם שלושה שבועות משובחים. במובנים רבים, המשובחים ביותר בטיול שלנו. בחודש החמישי למסע, כשכבר התרגלנו לבדידות, הצטרפו אלינו שני החברים הטובים ביותר של תומאסו: נמי (שם חיבה) ועורלי (שם בדוי). הוא מכיר אותם שנים, יותר שנים ממה שהוא מכיר אותי. וגם אני מכירה אותם שנים – כפי שאני מכירה אותו. ותמיד הם היו החברים שלו. אנשים מגניבים, מעניינים, ושלו.

אבל לצרף אותם לטיול שלנו הייתה חוויה חדשה, מרעננת ומעולה לא רק עבורו, אלא גם עבורי. למעשה, נדמה לי שאני נהניתי מחברתם אף יותר ממנו. היה לשלושתנו מכנה משותף שאצל תומאסו מעולם לא היה קיים: הדחף לחגוג. לרקוד כשהשיר מוצא חן בעינינו גם אם אף אחד לא רוקד, לצחוק משטויות, להקפיץ טקילות, לאכול מזון תאילנדי משונה. תומאסו מסוגל ליהנות ממאורע רק כשתנאים ספציפיים מתקיימים. אנחנו הבאנו את המסיבה איתנו. בלילות יצאנו בלי תומאסו לבלות, להשתכר ולהשתטות. הוא לא היה בעניין. כאבה לו הרגל, ויתרה מכך – הוא לא הבין אחרי מה אנחנו רודפים בכזאת אדיקות. "למה חייבים לצאת בכל לילה?" היה שואל בטון ביקורתי, ומבזבז את לילותיו בקריאת ספר והירדמות מוקדמת.

נמי, רווק, לקח את החופשה הקצרה כהזדמנות להתחיל עם כל דבר שזז. ניסיונותיו היו בלתי-נלאים בצורה מעוררת הערכה. הוא התחיל בשיחה פלרטטנית עם כל בן אנוש עם דופק. למרביתם היה פות, אבל גם זה לא היה תנאי הכרחי. מקומיות, תיירות, מכולן ביקש נמי את מספרי הטלפון/פייסבוק שלהן. מכיוון שהיה כל כך נמי, כלומר לא-דושבאג ולא-מאיים, נשים רבות נתנו לו. כלומר, את פרטיהן.

עורלי השאירה בבית בן זוג אחד והרבה טרחה ודאגות, ופירגנה לעצמה חופשה נהנתנית. ופתאום, הפלא ופלא, אני זכיתי לחברה! אישה! שאפשר לדבר איתה על טקסטורות של בדים, על כתיבה, על כלי כתיבה, על איברי מין. שאפשר לרקוד איתה במסיבה בזמן שתומאסו מנמנם בחדרו מעולף. שאפשר לקחת למועדון לנשים בלבד. שאפשר להלהיב בקניונים ושווקים.

במיוחד היה נעים לתקשר עם בני אדם בצורה עמוקה וממושכת יותר מ"היי, מאיפה אתה? לכמה זמן באת לתאילנד?" – הרי כאלה הם רוב הקשרים שבטיול. קצרים, תכליתיים, רדודים. עד הטיול הכרתי את נמי ועורלי שנים, אבל לא באמת. במיוחד לא את עורלי. והיה נעים להכיר. ממש נעים להכיר, לא בתור ביטוי מנומס. ללמוד מה הם אוהבים, ממה הם מפחדים, על מה הם חושבים, איך הם חושבים. היה מפרה לדבר, להעלות רעיונות, להתבדח ולקבל תגובות שונות, חדשות ממה שהייתי מקבלת מתומאסו. אתם לא שמתם לב לזה, אבל כתבתי פחות. מהסיבה שהיו כל כך הרבה דברים חדשים לעשות, לראות ולהראות, וגם מהסיבה שהיה לי עם מי לחלוק את המחשבות שלי.

היה כיף לטייל שלושה שבועות מהטיול הזה עם שותפים. להעשיר איתם את החוויות שלנו. להוסיף תוכן ונקודות מבט לכל מקום שהגענו אליו. גם נמי וגם עורלי היו חסרי אוריינטציה ברמות חמורות, ונתנו לנו להוביל אותם. בזמן שתומאסו ניסה להיות "המבוגר האחראי" המנווט והפרקטי, אני הרגשתי אחראית להנאה שלהם. ראש צוות הווי ובידור. השתדלתי להוביל לחופים עם המים הצלולים ביותר, לדוכנים עם האוכל המקומי ביותר, למסיבות עם התיירות השיכורות ביותר. כל פעם שהצלחתי, התמלאתי גאווה רק מלראות אותם בסופו של יום מחייכים.

כולנו יצאנו מהטיול המשותף עם זכרונות מצחיקים, חוויות מסעירות, ותיאבון לעוד.