בחייו, סאי בבא היה איש צנוע ביותר. הוא התגורר בחורבות ישנות, ובזמנו החופשי קיבץ נדבות מהעוברים ושבים. כשהחלו ללכת אחריו ולהאזין לדבריו המוני הודים, הוא אמר להם במפורש שהוא לא רוצה שאחרי מותו יסגדו לו. את הזהב שהציעו לו, דחה. אכל לחם יבש ושתה מים כל חייו. הוא פנה למאמיניו ואמר להם שהוא אוסר על הקמת מקדשים לכבודו, ושהוא מעדיף שיתמקדו במה שחשוב בחיים – רוחניות. אותה רוחניות שנובעת מהתרת המאוויים הגשמיים… אז הוא ביקש. המקדש לכבודו, שנחנך באותו היום בו ביקרנו בו, במקרה, היה הדבר המפואר והצבעוני שראינו בהודו. מלא בתמונות ופסלים של אותו נזיר צנוע. השיא במקדש נראה כמו וורוד בגובה של עשרות מטרים שמזדקר באמצעו של המקדש ומוקף בפסלים של אותו בבא.
שום תמונה לא יכולה להעביר את היראה שכל אדם נורמאלי מרגיש כשהוא עומד מול המקדש, אבל הנה כמה תמונות שיעבירו לכם את הפער בין העיר האפרורית הוספט למקדש הסופר-צבעוני שבה.