תבלינים. זה מה שמייחד את האוכל המזרח-אסיאתי. זה מה שעושה אותו טעים כל כך עבור אחדים, ובלתי נסבל עבור אחרים. יש האומרים שחריף זה בריא, יש האומרים שזה מרזה וממריץ את חילוף החומרים. סגולות רבות וחיוניות המציאו לתבלינים שונים, אבל שכחו לציין את הסיבה לשמה הם קיימים. היתרון האמיתי של תבלינים הוא היכולת שלהם להסוות כל מה שגרוע במנה שלך.
האוכל המזרח אסיאתי יכול להיות גרוע בכל כך הרבה דרכים – אבל הוא לא. והכל, הודות לשימוש מושכל ונדיב בתבלינים, גלגלי ההצלה של הטבע. חומר גלם זול וירוד? בשל אותו עם שאר חומרי הגלם הירודים שתוכל למצוא והטבע את הכל בתערובת של כמה שיותר תבלינים, עד שיהפוך לעיסה פיקנטית ומסתורית. בשר פיגולים? הסווה אותו עם התבלין הכי חריף והכי מוזר שבהישג ידך, אף אחד לא ירגיש בריח הנודף ממנו. חרקים במטבח? בלבל את הסועדים, אף אחד לא יצליח להבדיל בין נמלים לגרגרי פלפל טחון, בין מחושים לעשבי תיבול דקים.

זה נשמע דפוק אבל זה עובד. בחיי. עד עכשיו הבחנתי רק בתולעים חיות שהיו בסלט שלי – הן זזו! ובנמלה שנאפתה בתוך בצק המאפין שאכלתי – היא הייתה ממש גדולה! זה מגעיל, אבל קבלו מחשבה יותר מגעילה: אין סיכוי בעולם שאלה היו כל בעלי החיים שלא הזמנתי לצלחת שלי. הודו וסרי-לנקה מלאות בכמויות לא מתקבלות על הדעת של חרקים וזוחלים, ואני בטוחה שהרבה מהם הגיעו למערכת העיכול שלי בלי ששמתי לב. הכל, הודות לתבלינים.

למרות הידיעה המטרידה, אני מתענגת על החריפות של האוכל המקומי. קודם בהודו, ועכשיו בסרי לנקה. כשמלצר מזהיר אותי "איטס ספייסי" אני צועקת כמו מתאגרף "ברינג איט און!" לא מתוך רצון מאזוכיסטי לפגוע בעצמי, אלא מתוך כוונה לטעום את האוכל המקומי כמו שהוא אמור להיות. עם זאת, אין לי ספק שהסבילות שלי לחריף עלתה במהלך חודשי הטיול. אבל אני לא אתחיל עכשיו לחסל פלפלים כדי להוכיח את זה למישהו. כי אני לא אוכלת חריף כדי לסבול, אני אוכלת חריף כדי ליהנות. הספרים והסרטים האהובים עליי הם אלה שהצליחו לגרום לי כמעט-לבכות, לא אלה שגרמו לי לזעוק באימה ולהסיר את עיניי מהמסך. אני יכולה להגיד אותו דבר בדיוק על אוכל. המאכלים שהכי ריגשו אותי, הם אלה שהעלו דוק של דמעות בעיניי. המאכלים האלה היו חריפים. חריפים בדיוק במידה הנכונה.