התכוונו להרים מסיבת יום הולדת איפה שלא נהיה. אפילו פתחנו אירוע בפייסבוק בהתראה של שבועיים. זה היה חסר תועלת: אף אחד לא עשה אטנדינג. אז אילתרנו עם מה שיש – ראש השנה, והרבה תיירים ישראלים אבודים שמחפשים תחושת קהילה בחג, אבל לא רוצים להיכנע לשלטון הדיקטטורי של בית חב"ד. גם תיירים זרים הוזמנו בלבביות, וכך את ראש השנה בילינו עם חבורה של ספרדים.

פלאיירים

היתרון של המסיבה לא היה המקום המוצלח ששיתף פעולה עם החג שלנו, לא התוכנית האמנותית שכללה פינה להכנת כרטיסי שנה טובה, לא המוזיקה שליקטנו בקפידה. המסיבה שלנו הייתה היחידה עם פלאיירים, וזאת סיבה מספקת לבוא אליה.

את הפלאייר איירתי בזריזות ויעילות ושכפלתי בכמה עשרות עותקים במכונת צילום בבוטקה מפח בקצה העיירה. אחרי שהתחלנו להפיץ את השמועה ולהעביר פלאיירים מיד ליד, הגענו לשיחת הפקה אצל בעל המקום בו התארחנו. המקום – מסעדה/זוּלה בשם מוקשה. בעלי המקום הם שני חבר'ה מנפאל. הם מבינים עניין יותר מההודי הממוצע, והכריזו בפנינו כי הם רוצים להפוך את המסעדה שלהם למועדון של ממש, עם ריקודים והכל. למעשה, הם יותר מדי מפחדים מהמשטרה ומהצל של עצמם כדי לעשות את זה.
הראינו למנהל המקום את הפלאייר. בהתחלה הוא התלהב והציע לי לצייר על הקירות של המסעדה בהזדמנות. מאוחר יותר במהלך הפגישה, הוא הביט בפלאייר בחשדנות וביקש רק בקשה קטנה: הדבש בתוך האמבטיה? אז אפשר להעלות את המפלס שלו כמה סנטימרים למעלה? שלא יקשרו את המסעדה שלנו ל… דברים כאלה.
הבקשה אמנם הכילה איזשהו הגיון פיזיקלי עמום, שהיה יכול לעבוד לולא היה זה איור. נקטתי בשיטה ההודית: הבטחתי לו לטפל בזה, במטרה ברורה לא לטפל בזה לעולם.

אלכוהול

ברישיקש האלכוהול אסור. בהרבה מקומות בהודו האלכוהול אסור, ובכל זאת מוכרים אותו, בהיחבא וביוקר. ברישיקש – אין, נקודה. לא יתכן שאני לא אהיה שיכורה ביום ההולדת שלי, הכרזתי, וסחבתי את בעלי במסע מפרך להשיג קצת יין ובירות. למקרה שתגיעו לכאן ותרצו לשתות, הנה מדריך.
הדרך הזולה והזריזה ביותר להשיג אלכוהול ברישיקש:
יש ללכת ברגל לצד השני של לקסמן-ג'ולה, עד שמגיעים לתחנת הריקשות במעלה הגבעה. שם צריך לקחת ריקשה מסוג מונית שירות לכיוון השוק המרכזי של רישיקש. ריקשה-מונית-שירות נראית בדיוק כמו ריקשה רגילה. ההבדל: אתם נוסעים עם עוד כמה הודים, ומשלמים רק 10 רופי. מהשוק המרכזי של רישיקש, תופסים ריקשת-מונית-שירות נוספת, שעולה 10 רופי לאדם גם כן. מבקשים מהנהג שיוריד אתכם בחנות המשקאות בעיירה ראי-וואלה. חנות המשקאות גדולה ורצינית ויש בה הרבה סוגים של בקבוקים, המחיר של כולם מופקע. הדרך חזרה היא אותו דבר, בריקשות, רק צריך להיזהר יותר משוטרים.
אחרי שעבדנו כל כך קשה להשיג את הבקבוקים הספורים, כאב לחלק אותם בין עשרות האורחים שהגיעו. כל אחד קיבל רק כמה טיפות. הכל נעשה בהיחבא. המשקאות נמזגו בזריזות והבקבוקים הריקים נשלחו לצד השני של העיר, מאימת המשטרה.

אוכל

לקראת המאורע הגינו את סידור-האכילה היעיל ביותר, זה שיצא לכולם הכי משתלם ובלי הכורך של דמי כניסה. ישבנו עם הטבח והרכבנו תפריט מיוחד לחג, שאיפשר לו להתרכז ולהכין מראש כמות מסחרית של מנות ספציפיות. ההברקות בתפריט הזה היו:
צ'יפס ראש-השנה: תפוחי אדמה מאיכות טובה, מטוגנים ומצופים בבלילה מגניבה לחלוטין של צ'ילי ודבש. גרסה אקזוטית של הום-פרייז. משהו בהרכב הזה הפך אותם לקראנצ'יים במיוחד. לא יודעת מה המתכון, אבל אני אנסה לשחזר את זה מתישהו, כשיהיה לי מטבח.

מנת פנקייק עם תפוחים ודבש, שזכתה לשם Shana Tova to the Pancake, פרפראזה על הקינוח האהוב hello to the queen.
מנות הבצק היו לא-אפויות-מספיק, אבל סך הכל היה מספיק טעים ונדמה לי שאף אחד לא חטף קלקול קיבה.

עוגה

מצאנו את המאפייה הכי מהודרת ברישיקש והזמנו ממנה עוגת יום הולדת חגיגית. שאלנו אם אפשר לעשות לה ציפוי וורוד. הודי חייכן ענה "כן כן!". שאלנו אותו – אתה בטוח? וורוד? כמו זה? הצבענו על עוגה אחרת בציפוי וורוד. היינו מאוד ספציפיים. ההודי הרגיע אותנו שהבין בדיוק למה אנחנו מתכוונים ושנקבל עוגה מקושטת וורוד.

העוגה שקיבלנו, כפי שאתם יכולים לראות, לא הכילה אף לא מולקולת פיגמנט וורודה אחת. מצד שני, היא הייתה כל כך טעימה בסטנדרטים הודיים, שלא הייתה לנו ברירה אלא לסלוח לה.

מוזיקה

עבור טקס האכילה, הכנתי פלייליסט שאפשר לכנותו בקצרה: "גלגלצ. רק בלי השירים שאתה לא סובל שנתקעים לך בין השירים שאתה דווקא מחבב קצת". הוספתי כמה שירי חג. הכל היה נפלא, חוץ מהערסים שנגעו לנו בלפטופ בלי רשות, חיבלו בחיבור למערכת, וכל זאת על מנת להשמיע מוזיקה גרועה יותר מזו שלנו. גירשנו אותם. רציתי לשאול בזעם "מה, כשאתם הולכים למסיבה אתם מבקשים מהדי ג'יי שינגן את המוזיקה שלכם?!" אבל הבנתי שהתשובה שלהם תהיה "כן".
מאוחר יותר שמתי להיטי דיסקו לריקודים והגברתי את הווליום במטרה שהמסיבה תמריא. כשסובבתי את הראש, הווליום ירד. כשסובבתי את הראש שוב, הוא ירד עוד קצת; וכך עד שהגיע לאפס. בלית ברירה נותרו החוגגים ישובים מול השולחנות. רק אני ועוד שתי בחורות רקדנו על במה מוגבהת. אחת מהן הייתה יפנית חסרת מעצורים ומודעות עצמית. הריקוד שלנו שכח יחד עם הווליום שירד שוב, לאט אבל בטוח.
כשהגיעו למסיבה שוטרים חמושים ברובי-פילים, הם העיפו מבט בזלזול, צחקו עלינו שאנחנו לפלפים, והלכו מהמקום בלי להשאיר דוחות לאף אחד.

התוצאה:

הרעיון של להרים מסיבת יום הולדת בהודו הסתבר להיות כל כך מוצלח ומהנה, שאני חושבת להרים ליין-מסיבות-נודד בכל מקום משעמם שנגיע אליו בעולם.

תמונות מהמסיבה יפורסמו בקרוב בעמוד של זרוב.קום