ציפיתי להגיע לבנגקוק בכיליון עיניים, וגם פחדתי. הייתי כאן לפני שנתיים וחצי והתאהבתי בעיר השוקקת הזאת. הרהרתי בה: יכול להיות שהיא הייתה עבורי מקום כה מרהיב רק כי זו הפעם הראשונה שאני מטיילת לבד מחוץ לישראל, המקום הראשון שאני מגלה ומבלה בו בכוחות עצמי, ללא טיול מאורגן או אמא שמחזיקה אותי ברצועה? הזיכרונות של בנגקוק היו חקוקים בראשי בהירים ומהנים, אבל לא היה לי שום מושג איך העיר הזאת תרגיש לי עכשיו, אחרי שראיתי כל כך הרבה. פחדתי שאני סוחבת את תומאסו לאיזה חור גיהינום מטונף שאני רואה בדמיון שלי כמו גן עדן דרך פילטר של נוסטלגיה.
הגענו לבנגקוק לפני שלושה ימים ועינינו פעורות מהתפעלות. בנגקוק היא לא גן עדן: היא הרבה יותר טובה ממנו. יש פה חטאים מתוקים למכביר. והפער בין הפעם הביקור הקודם בבנגקוק לביקור הנוכחי, רק מוסיף למקום נקודות זכות. זכרתי את בנגקוק כמקום מלוכלך ומבולגן, מלא ברמאים, בחמדנים, בנודניקים. אחרי הודו, אני מתפעלת מהניקיון של העיר. אחרי סרי-לנקה, אני מברכת לשלום את הרמאים החמדנים והנודניקים, ומתרשמת לטובה מהחביבות, הנימוס והאדיבות שלהם. הכל יחסי, וביחס למקומות הקודמים שראינו, בנגקוק פשוט נעימה יותר, מסבירת-פנים יותר, מתקדמת יותר: עשרות אם לא מאות שנים יותר. יש בכל פינת רחוב מכולת שמוכרת את כל מה שצרכן מערבי ירצה לנשנש בין ארוחות, והכל מהאיכות הטובה ביותר. יש מוזיקה, גרועה וטובה. יש אלכוהול ואנשים שיכורים ומאושרים בכל מיני צבעים. יש המון המון נשים בחצאיות מיני. יש גם גברים בחצאיות מיני. הליברליות הזאת מחממת את לבי: היא הייתה חסרה לי.
מצדו השני של המתרס, נמצאים חברינו הותיקים. לא ממש חברים ותיקים, יותר כמו ישראלים שפגשנו מוקדם יותר בטיול. אתמול בילינו את הערב עם חבורת פליטי הודו, והם אומללים. בשונה מאיתנו, שיצאנו מעבדות לחירות – הם מפרפרים כמו דגים מחוץ למים, לא מבינים איך אמורים לנשום בסביבה החדשה והמוזרה הזאת. הרגשתם הפוכה משלנו. הם טוענים שהמקומיים לא נחמדים ורמאים. במקום לשמוח לקראת ההילולה השיכורה ברחוב בלילה, הם מתלוננים שהתיירים האירופאים חלולים וסתמיים ומתגעגעים לאווירה הנינוחה של הודו. הקשבתי לסיפורים שלהם מזועזעת: לא הבנתי איך ייתכן שמטיילים משופשפים כמוהם הכניסו את עצמם לסיטואציות בהן התאילנדים המתוקים מרמים אותם. בעיקר לא הבנתי איך אפשר לא ליהנות מבנגקוק.
מאוחר יותר לתוך הלילה, פתאום הבנתי הכל. ראיתי אותם מגלגלים טבק כמו משוגעים, ושואפים אותו לריאותיהם בצימאון וגעגועים. שאלתי אותם את שאלת המפתח: אז… אין פה מה לעשן, אה? והם ענו: נדיר, יקר, מסוכן. ואז הבנתי בדיוק איך אפשר לא ליהנות מבנגקוק. אפשר לשפוך על זה אלף מילים, אבל אפשר גם לסכם את זה במשפט אחד מטומטם. בשורה התחתונה, בנגקוק (ותאילנד בכללותה) היא המקום לאנשים שהסטלה שלהם היא אלכוהול, והודו היא לאנשים שהסטלה שלהם היא מריחואנה. והישראלים… תנו לי לתקן את עצמי, הם כמו דגים מחוץ למים של הבאנג.
