שקרי פושקאר
איכות של נסיעה תלויה במשתנים שונים, כגון סוג כלי הרכב. אבל יותר מזה, תלויה איכות הנסיעה בציפיות שיש לך ממנה. הנסיעה מפושקאר לג'איסלמר הייתה הגרועה ביותר שהייתה לנו בהודו. האמנו לסוכן הנסיעות המפוקפק מפושקאר כי הוא לבש חולצה של ACDC וידע אנגלית קצת יותר טוב מהודים אחרים. אבל יותר מזה, האמנו לו כי רצינו להאמין. הוא לא אמר לנו מילה אחת שאינה שקר. וכי למה לו לספר לנו את האמת? ברגע שהיינו על האוטובוס שעוזב את פושקאר, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון.
הוא הבטיח לנו אוטובוס איכותי, רק חודשיים בדרכים, עם מיזוג אוויר, שנוסעים בו תיירים בלבד, שאוסף אותנו בתשע בערב בדיוק ישירות מול הסוכנות שלו, ומגיע לג'איסלמר תוך שמונה שעות של נסיעה בכביש משובח. במקום זה, קיבלנו גרוטאה מקרטעת, עם "מיזוג טבעי" של אוויר מאובק. התיירים שהובטחו לנו היו הודים פראיים, והם ראו לנכון לבחור רינגטונים לסלולרי שלהם ב-2 לפנות בוקר. האוטובוס הגיע בתשע וחצי למקום מרוחק מסוכנות הנסיעות, ולקח אותנו לדרך חתחתים מחליאה שכללה לפחות שלושים ושש עצירות ביניים לא מוסברות. משהו בשלד הבסיסי של האוטובוס הפך אותו למכונה אלימה, שטלטוליה לא הרשו להירדם. אני העברתי את הנסיעה במין מצב קטטוני, משהו בין ערות, שינה, ומוות קליני. בעלי סבל פי שש מכיוון שלא הצליח לעצום עין. הוא היה ער בכל אחת מעצירות הביניים, מה שמרט את עצביו, וגרם לו לשאול "למההה? למהההההה?!"
רוכלים בג'איסלמר
כעבור עשר שעות התקרבנו ליעד. האוטובוס עצר עצירת ביניים אחרונה, אבל במקום שהודים ירדו ממנו, כפי שעשו עד עכשיו, הם עלו עליו. האם היו אלה אזרחים תמימים שעלו על האוטובוס כדי להגיע ממקום למקום? לא ולא. היו אלה אנשי-מכירות בלתי נלאים שעלו על האוטובוס במטרה לגרור אותנו בתחבולות לגסט האוס שלהם. וכך בשבע לפנות בוקר, כשעינינו טרוטות אחרי נסיעה מסויטת, היה עלינו להדוף מעלינו כחמישה הודים שונים, שכל אחד מהם מתעניין באופן "ידידותי" לאן פנינו מועדות. לרוב, הרוכלים מתנפלים עליך ברגע שאתה מגיע לתחנה מרכזית של יעד מסוים, והם יעשו הכל כדי לשדל אותך לבוא דווקא איתם. מטייל נבון ידע להתחמק מהם: הגסט האוסים הטובים הם אלה שמשלמים משכורת לעובד שינקה את השירותים בחדרים, ולא לעובד שימרר את חיי התיירים. אדם שלא פגש איש מכירות הודי לא יבין כמה מעצבנת היא הסיטואציה שבה מתירים לאנשים הנכלוליים האלה להציק לך עוד לפני שירדת מהאוטובוס.
קמל המלנכולי
ידענו לאן צריך ללכת: למבצר. בכל ארץ אחרת, מבצר עתיק ויפה כזה היה אתר לשימור. בהודו, המבצר הפך לשכונה תיירותית-מסחרית, ובה מבחר של גסט-האוסים "אוריינטליים". בדרך למעלה תפס אותנו קמל, אב הבית העצוב. הוא רכב על אופנוע, את עיניו מכסה דוק של דמעות, ואיכשהו הבחין בנו והציע לנו לבוא לגסט-האוס שלו, המכונה השם האופטימי "סגר" (SAGAR). החדרים היו סבירים והמחירים גם, אז נשארנו. מאז, יצא לנו לבלות קצת עם קמל. קמל, כשמו כן הוא, קמל לנגד עינינו. בכל הזדמנות שבה אינו מנסה למכור לתיירים שירותים חסרי תועלת, קמל סובל. החיים שלו מתסכלים; הוא לא מרוצה מהאשה שסידרו לו ומהעולל בן-יומו שמחכה לו בבית; הוא טוען שהוא בן 25, אבל נראה לא צעיר יותר מ-45; הוא מעיר הערות מלאות קנאה בכל הזדמנות בה הוא רואה אנשים מאושרים.
מוקדם יותר השבוע שאלנו את קמל על הספארי-גמלים שהוא מציע. בשארית הכוחות הנפשיים שנותרו לו, הסביר לנו בקול עדין ונוגה על הטיול הנפלא שמצפה לנו. הוא שכנע אותנו. העסקה יצאה לו משתלמת: הבאנו עמנו חבורה עליזה של עוד שמונה ישראלים, חלקם גם הגיעו להתאחסן בגסט האוס שלו. קצות שפתיו התעקלו כדי חיוך.
כשיצאנו לטיול, קיבל דקל, הישראלי החסון, את הגמל הכי חזק. ככה אמרו לו ההודים. אך אבוי, בהפסקת הצהריים קרתה טרגדיה, והגמל נפל ומת בלי שום אזהרה מוקדמת.
כשחזרנו מהטיול, קמל היה מלנכולי יותר מאי פעם. "זה הגמל שלי, זה שמת" אמר.
"לא נורא! יש לך עוד שפע של גמלים" ניסיתי לעודד, בהיזכרי בעדר הגמלים הגדול שליווה אותנו בטיול.
"לא, היו לי רק שניים," נאנח עמוקות, "עכשיו יש לי רק אחד".
בסיכומו של עניין, מלמל משהו על מחירו של גמל (גבוה פי חמש ממשכורתו החודשית), והטיח את מצחו על שולחן הכתיבה.
איני יכולה לומר שאנחנו סומכים על קמל או מאמינים למילה שיוצאת לו מהפה, אבל לבנו יוצא אליו. ניסינו להסביר לו פנים ולעודד אותו כל פעם שהביע אי שביעות רצון מחייו. ואכן, נראה כאילו הבאנו לו מזל. ביום הראשון שלנו בג'איסלמר היינו האורחים היחידים בגסט האוס שלו. אחרי ארבעה ימים של שהותנו, הוא התמלא עד אפס מקום. קמל לא היה אסיר תודה מספיק כדי לתת לנו עמלה על עבודתנו הנאמנה – אך אני הייתי חצופה מספיק כדי לדרוש אותה. וכך, את אחד הלילות שלנו בילינו בסוויטת-ירח-הדבש של המקום: כוך קטן עם תקרה מתפוררת שדלת השירותים בו לא נסגרת כי המיטה חוסמת אותה. אבל הנוף הנפלא שנשקף מהחלון היה רקע מושלם לאיבוד הבתולין.
גם אני עייף ועצוב 🙁