כבר שכחתי איזה הבדל יש באיך שהזמן עובר, או מרגיש שעובר, בין מי שנמצא בארץ לבין מי שמטייל. לי זה מרגיש כאילו עזבנו לפני חצי שנה. אני מדמיין את הרחובות ריקים ומשעממים. כאילו הכל קופא כשאנחנו לא שם, בארץ.
אנחנו כאן קצת פחות מחודשיים. הספקנו כל כך הרבה. היינו בעשר מקומות (דלהי, מנאלי, לה,ראג'אסאן, רישיקש ועוד), פגשנו המון חברים חדשים (ונסה, לורה, ליאור, סיני, דניאל, תום, עוד תום, ג'ונס, אושר, פאריסה ועוד רבים), עברנו מספר הרפתקאות דרמטיות (רפטינג, נסיעת אוטובוס עם נהג שיכור וישן, ליטוף ארנבים), ועשינו כמויות בלתי נמדדות של כיף. ומה קרה בארץ?
בשעות המעטות, יחסית, שביליתי באינטרנט, נכנסתי אולי שלוש פעמים לוואינט לבדוק מה בראש החדשות. הכותרות לא נראו לי מעניינות או קריטיות מדי. הויכוחים שאני עושה כאן עם אנשים מקנדה או מאנגליה משמעותיים בהרבה בשבילי.
כאן ועכשיו! כאן ועכשיו הזמן נמרח בשכבה עבה של עניין. אני מזכיר לעצמי שאני באמצעה של חוויה חוץ יומיומית. לא משהו רגיל. השיפוט שלי בנוגע לקושי החיים השתנה מאד. לא שהחיים שלי היו קשים לפני הטיול, ההפך. זה השיפוט שלי בנוגע לכמה חרא לאנשים שסביבי השתנה. אני מוקף אנשים שמחים. צעירים שרודפים הרפתקאות. נשים וגברים שהתנתקו מהשיגרה. מחפשי עצמם שמצאו את הזמן לעשות את זה.
הדיבור על דברים מרגיש אחרת. לא העשייה שלהם, הדיבור. הזמניות של הכל מקבעת את המשמעויות של המילים. הייצוג של המילים נהיה פריך. מה זה בשבילי "לילה","זוגיות" או "מסע" ? הכל ניתן להשוואה כל הזמן. כשיש שפע כזה של זמן וכל כך הרבה שפות לדון בו, הזוויות השונות של המילים מתחדדות. המשמעות האחת, העיקרית, המשמעותית, מתעממת.
ראיתי בשבועות האחרונות כל כך הרבה שיניים, מלוות בקול רם ונעים לאוזן. נעים לי לראות כל כך הרבה שמחה ואושר. המחשבה הספקנית שמלווה את התחושות האלו היא איך אפשרי שגם ב"חיים הרגילים" אפשר יהיה לחייך כל כך הרבה?
אנשים מאושרים מבטיחים לעצמם דברים שיהיה להם קשה מאד לקיים. בהודו, למשל, קל מאד להיות צמחוני. הרבה אנשים שפגשתי כאן לא אוכלים חיות כשהם כאן. לא קל למצוא בשר בתפריטים הארוכים של המסעדות, האוכל כאן מגוון וטעים נורא וגם ככה הוא שולח את רובנו לשרותים מהר מאד. נראה את הצמחונים הפוטנציאלים ממשיכים ללכת כשמולם סניפי המבורגרים בשורה או על השניצל של אימא בשישי.
המרחק בין ההבטחות לקיום שלהן, בין הזמן הנמרח לזה הקובע בפועל ובין המסעדות הזולות והשניצל של אימא, מתקצר עם הזמן. הדרך הארוכה בינהם מטשטשת. הטיול הופך דרך חיים. בחירה ראשונית שמבטלת את השאלות הראשוניות שנובעות מהפחד של הזרות. הטיול הופך לבית.
תודה למי שתרם לנו ארוחה מלאה בביצי זהב, גבינה מותכת וטוסט ריבה וחמאה לקינוח. שיהיו לך חיי שובע מלאי מין 🙂
*ברכת שלום מקובלת בצפון הודו, בעיקר בלה
הגיגים על החיים.
, מאז התקופה שיצאתם, בינתיים במרכז תל אביב התחילה מהפכה של אהבה (אני הצטרפתי, לתנועה שקיימת מתחילת 2011)
וגלעד שליט חזר ארצה, אחרי יותר מ-5 שנים.
אני בטוח שתחזרו ארצה, לתל אביב (אם תחזרו עוד פחות משנה).
למציאות הרבה יותר טובה ושמחה.
פוסט הגיגי מצויין :)…